מילים, בעיקר.

כל טיפת הומור עצמי נוקזה ממני.

הדבר משול לטיול תמים באחו כשפסנתר-רגשי נופל פתאום על ראש המטייל.
זה לא מגיע לי עכשיו. זה לא מתאים לי עכשיו. אני לא צריכה להתמודד עם זה עכשיו. אני רק רוצה לשכוח, לשכוח ולהמשיך.
או אולי להשאר.
והאם אני בכלל יכולה לסלוח? ספק. רוצה לסלוח? נורא.

כי בסופו של דבר שום דבר לא נסגר ולא נגמר, וזרועותיו הן-הן הזרועות שביניהן אני רוצה לשכוח את עצמי. ואני כועסת עליו ועל החוצפה שלו, וכנראה שעוד יותר אני כועסת על עצמי, שעוד אכפת לי, שאני עוד מוכנה לסלוח, שאני אפילו שוקלת לסלוח, שאני עוד מרשה לו לטלטל אותי ככה. כועסת על עצמי שאני יושבת וקוראת את המכתב הזה שוב ושוב, ומתחילה לבכות בכל פעם מחדש. ועוד יותר כועסת על זה שהדמעות לא באמת יוצאות, אין באמת שחרור, יש רק כאב.
המון כאב.
וכעס.
ועצב תהומי.