קיבלתי משהו שרציתי ממישהו שאכפת לו ממני ואני אפילו לא מסוגלת להגיד לו תודה. יושבת ומנסה לשחק אותה שאני לא מבינה מה הוא עשה, כדי שלא אצטרך להעמיד פנים שאני שמחה כרגע.
כי אני לא שמחה כרגע, לעזאזל, ואני אפילו לא יודעת למה, ונמאס לי לשבת ולבדוק ולחקור ולנסות למצוא למה בדיוק רע לי, ואם זה בגלל שאני מפחדת מיום רביעי או שאני בפרשת-דרכים או שזה בגלל שדרסו לי את הכלב שאף פעם לא היה לי כשהייתי בת שלוש. אני רק רוצה לישון - לישון עד שהכל ייעלם ויישקע ויימוג באיזשהו מפץ-גדול וחדש ושיעזבו אותי כולם בשקט, בחיי, ברגעים כמו אלה ההרדמה הכללית שמצפה לי בהמשך השבוע נראית כמו רעיון לא רע בכלל. ואולי באמת אני אתעורר עם ראש נקי מכל החרא ואפתח דף חדש ונוצץ ומבהיק ופתאום החיים שלי יהיו יותר טובים.
אנשים נורא אוהבים להמציא ולכתוב-על אבנים שמזילות דמעות מכל מיני סיבות. אז הנה אני, אבן-בוכה בשר ודם. ניסוח דבילי.
יושבת מול המחשב עם דמעות בעיניים ואבן בבית החזה ואפילו אין מי שיכתוב עלי, אני כותבת על עצמי, ובאמת שאני לא יודעת למה לעזאזל אני בוכה ולמה, לעזאזל-פעמיים עוד לא הלכתי מכאן וכיביתי את האור ונכנסתי למיטה, עד להודעה חדשה.
***
מרגישה שאני רוצה לטבוע, לשקוע. כמו אבן שנופלת אל אגם. לשקוע אל תוך הסדינים הקרירים ולא לקום. לשקוע.. במים, במיטה, בזרועותיו של מישהו שאינני יודעת בכלל מי הוא. להעלם, אולי בתוך משהו גדול ממני, אולי בתוך משהו דומם. להעלם, להרדם, לא-להיות-יותר.
לנוח.
לפני 18 שנים. 12 בפברואר 2006 בשעה 23:26
