שבהן אני רוצה לחבוט באמא שלי. אבל לפעמים זה קורה.
לעזאזל.
***
ובאופן כללי, התקופות שבהן אני שוקלת בשיא הרצינות להשאר בבית בערב ולשבת מול המחשב במקום לצאת (לא משנה עם מי) הן תקופות שבסופו של דבר ובדרך-כלל מובילות רק לרע. למזלי אין לי זמן לטפח את המצב הזה לאורך זמן (הוא נמשך כבר שבוע), הודות ליום רביעי הממשמש ובא. אפשר לקרוא לזה תירוץ ואפשר לקרוא לזה עובדת חיים.
תחת.
***
ומלבד זה, פחות או יותר כל העולם מעצבן אותי כרגע. שתי הפסיכיות הן פחות או יותר היחידות שלא, וזה רק בגלל שלא ראיתי אותן כל כך הרבה זמן. אז אראה אותן הערב ונראה מה יקרה, ואם גם הן יעלו לי על העצבים אוכל להכריז בפה-מלא שזה-לא-אתם-זה-אני, וללכת לתלות את עצמי או לעשות משהו מועיל אחר.
***
הלוואי והיה לי משהו חכם לומר, אבל אין לי. אז זהו, תם ונשלם. הפוסט הקודם מצא-חן בעיני יותר.
לפני 18 שנים. 12 בפברואר 2006 בשעה 17:02
