לפני 18 שנים. 25 בפברואר 2006 בשעה 20:23
אבן מסוג אחר, הפעם.
הכל עובר לי מעל הראש. הנזיפות, האכזבות, המריבות, הצעקות והבכי. שום דבר לא מצליח לחדור פנימה.
הכל חסר משמעות, או חסר טעם, או חסר.
לא מרגישה.
אדישה.
ומדי פעם ניצוץ, פתאומי, לוהט, של.. משהו. תשוקה או חיבה או שנאה או קבס - ובדיוק כמו גפרור, נדלק בשנייה ובוער בחוזקה וכבה במהירות. נעלם, שוקע וכבה.
שום דבר לא חשוב,
ושום דבר לא משנה,
ושום דבר לא משפיע,
ושום דבר לא מוציא אותי מהאדישות המטורפת הזאת.