שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים, בעיקר.

אולי גם כמה משפטים.
לפני 18 שנים. 25 בפברואר 2006 בשעה 21:56

"מזמן לא היתה לנו שיחה טובה.", הוא אומר לי.
כמה שזה נכון. אני לא אוהבת לדבר כשאני מרגישה שכל מה שיש לי זה בכיות, התלוננויות, עצבים ועצב.
מעורר רחמים.

פאתטי, גם.

ובהחלט עצוב.

"דברים שעושים רושם מעורר רחמים:
קולו של מישהו מקנח את האף בעודו מדבר.
הבעת פניה של אישה שמורטת את גבותיה."
[סיי שונאגון, מתוך "ספר הכר"]

Succubus​(אחרת) - סליחה שאני פתטי.
סליחה שאני חלש.
סליחה שכואב לי.
סליחה שרע לי.
סליחה שאני מרשה לעצמי לבטא את זה.

אני כל כך שונאת את זה. אני כל כך שונאת את זה שאנשים מרגישים צורך להתנצל כל הזמן על שהם מרשים לעצמם להרגיש חולשה. אני גם שונאת את זה כשאני מרגישה את הצורך הזה, שלא תביני אותי לא נכון.

ואני *ממש* שונאת את הציטוט בסוף. וואלה? בני אדם עושים רושם מעורר רחמים כשהם לא שוקדים על הבעות פנים הוליוודיות שמצטלמות היטב? בלעעעעע.
אנחנו לא בהוליווד (או בציור יפני מסוגנן, או בשיר אפי), אנחנו בחיים עצמם. אין שום דבר פתטי בחיים עצמם.
לפני 18 שנים
Nikia - הו, אני מרשה לעצמי את כל מה שכתבתי. בשביל מה אני מורחת עמודים על גבי עמודים באינטרנט?
זה פשוט לא נחמד לי פנים אל פנים. מעדיפה שלא. מעדיפה שאחרים יתבכיינו ואני אהיה הכתף.

אה, הציטוט מרגיז בכוונה. אני לא מסכימה איתה, זה סתם קפץ לי לראש.
לפני 18 שנים
מוכי - מה רע בלהתלונן לקונן ולשחרר קיטור?
לפני 18 שנים
Nikia - לא בהכרח רע. סתם חבל על מי שזה יצא עליו.
לפני 18 שנים
lOli - אז זה מה שלומדים בלימודי מזרח אסיה?
לפני 18 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י