מילים, בעיקר.

מאהב טוב יקפיד על גינונים נאים לפנות בוקר כבכל שעה אחרת. הוא גורר את עצמו מהמיטה בפרצוף מדוכדך. הגברת מאיצה בו: 'הזדרז, ידידי, השחר עולה. אינך רוצה שמישהו יגלה אותך כאן.'
הוא נאנח מעומק לבו כאומר שהלילה היה קצר מדי, והפרידה קשה מנשוא. בקומו, אין הוא ממהר ללבוש את מכנסיו. תחת זאת, הוא קרב אל הגברת ולוחש את מה שלא הספיק לומר בלילה. אפילו לאחר שסיים ללבוש את בגדיו, הוא משתהה מעט, מעמיד פנים שהוא חוגר את אבנטו.
לבסוף הוא מרים את השבכה, ושני הנאהבים ניצבים יחדיו ליד הדלת הצדדית בעוד הוא מספר לה כמה הוא ירא מהיום הקרב, שיפריד ביניהם. אחר כך הוא מתגנב החוצה. הגברת עוקבת אחריו במבטה, ואת רגע הפרידה הזה היא תנצור בלבה כזכרון מתוק מאין כמוהו.
אכן כן, החיבה לגבר תלויה במידה רבה בגינוי הפרידה שלו. כשהוא קופץ מהמיטה, מתרוצץ בחדר, מהדק בחוזקה את אבנט המכנסיים, מפשיל את שרוולי גלימת איש החצר, האדרת או מדי הציד שלו, תוחב את חפציו מתחת לאדרת, סמוך לחזה, ומהדק בכוח את האבנט החיצוני - את מתחילה לתעב אותו באמת."
[שוב פעם: סיי שונאגון, מתוך "ספר הכר".]

אבל שקט. שום דבר נתעב לא היה פה.

..הרמת כוסית לחיי דברים חדשים, תגליות מעניינות (לגבי מה אפשר לעשות עם חבל אחד, לא ארוך במיוחד, ושני צעיפים), בחור חביב, ובאופן כללי לחיוך שמרוח לי על הפרצוף מאתמול.

(הציטוט מוקדש לך?, כפי שאמרתי.)