מפונה בין השורות

לפעמים..

כל מה שבן אדם צריך

זה פשוט חיבוק

אתם מכירים את המשחק הזה פעם, במקומות של ארקייד

של שולחן עם מלא חורים, ואז אחרי שמפעילים פתאום צץ איזה חיה מהחור וצריך להכות אותה? 

ולא יודעים באיזה חור היא תצא הפעם 

אבל צריך להכות אותה. 

ככה הימים האחרונים מרגישים. 

וכן, יש ימים שגם לי בא להיות אלימה 

היום אין שאלה. 

או שכן

ואיך עבר היום שלכם? 

מה למדתם היום?

אז חזרתי לארץ, אחרי 40 יום

(ממש ממש לא סוף סוף)

ותמיד שזה קורה, בימים שלפני המציאות מכה.

החזרה למציאות

למלחמה, לעבודה המשולשת, למשפחה, לחברים.

רק שהפעם זה מלווה בלמצוא בית חדש. כזה שהפעם ממלא את הצרכים שלי ולא רק פינוי נוחיות שיתן לי מקום לשים את הראש בין העבודות. 

בלהתקדם במטרה שלי לפתוח את העסק שאני כל כך רוצה. 

אבל הפעם, מה ששונה, זה שאני הולכת על זה בכל הכוח. 

כמובן, שביקור בבייתי השני עשה את העבודה ונתן לי כוחות מחודשים. 

אז מעכשיו אני הולכת בכל הכוח ובלי להקשיב למי שאומר שזה לא יצליח, או שאני צריכה לחכות. 

אני יכולה. 

מנגנת לי את האלה בראש.

את מוכשרת ואת יכולה להגיע לאן שרק תרצי

הרגיל שמגיע מייד אחריו.

ואת יודעת מי את, אחרים הם אלה שלא. אל תתני להם להגדיר אותך או את היכולות שלך. 

משפט סיום . 

ומה אתם הבוקר מחליטים להגיד לעצמכם מול המראה, שנוגד את כל ההרגשות הפנימיות, ומתבסס רק על העצמה אישית? 

התייאשתי מגברים. או מאנשים בכללי יותר נכון

אני פה בשביל הבלוגים 

היום בא לי לכתוב ולשאול על ישירות

אני כאני, אדם סקרן וישיר שכמותי, כבר שנים שלא מסננת את המחשבות שעולות לי בראש.

ושואלת את השאלות שעולות לי לראש. 

(כמובן שכל מערכת יחסים שונה בתכליתה, ולפיה הדקדוק השאלתי משתנה) 

והדבר היחידי שהשארתי בגדר בחירה של האנשים שמולי הוא דעותיי. 

תרצה לשמוע את מה שאני חושבת? או שלא?

וכל סובבים יודעים:

אני לא הולכת לייפות את זה.

אני לא הולכת ללכת מסביב עד שאגיע לפואנטה.

אני לא הולכת להגיד לך את מה שאתה תרצה לשמוע.

אני אניח לך את זה כמו כלפי טרוט על השולחן, ותתמודד. 

איך הייתם מגדירים את עצמכם? 

אנשים שצריכים/רוצים את ההטחה הזאת?

או מנגד אלה שלא מצליחים להכיל ולשמוע אותה? 

הייתם מגדירים את עצמכם כאנשים שמטיחים את הדברים כמו שהם או מנסים לייפות ולרכך את זה בשביל הסובבים שלכם? 

ואנחנו כבני אדם.. למה כל כך קשה לנו להתמודד עם האמת? 

ושוב עוד בוקר, שהלב כל כך כואב

החוסר יכולת להכיל. 

גאה בחיילינו, ומתביישת בממשלתנו. 

איך ממשיכים מכאן? 

בור ללא תחתית

מנהרה בלי קצה

LOL

אז גיליתי את העולם הנפלא הזה לפני קצת יותר משנה, בזמן שחייתי, בארץ רחוקה. 

ומאז התאהבתי, התמכרתי.

שמתי לב שזה הפך גם לרגעי השחרור לחץ שלי ביום, כל עוד אני לא עובדת ב3-4 עבודות

ואם כן, אז הנהיגה משחררת את הלחץ

אפשר לקלל, להתעצבן, לצעוק. 

אבל בסוף זה יוצא לבחוץ 

יש לכם עוד משחקי מחשב שאתם ממליצים עליהם? 

בדגש על מחשב. 

לפעמים אני חושבת, 

יותר מדי חושבת

מה שמאוד מאפיין אותי כאני

מתחילה במולקולה, והופכת אותה לממוטה,  או סתם לפצצת אטום. החבל פה דק מדי.. 

על מה ולמה, האם אני במקום הנכון או עוד פעם קופצת לים, בלי שום ידע, בלי שום הכנה. 

אני מוכנה? לא יודעת.

מה אני יודעת? לא יודעת.

ככל שאני חושבת על דברים יותר, ולוקחת איתם יותר זמן, אני חוטפת רגליים קרות.

אבל יש דברים שאם נקפוץ למים איתם, הסיכויי לטבוע או לפגוש כריש רעב עוברים את ה89%.

איפה מוצאים את השווה?

ולמה שוב אני חוטפת רגליים קרות? 

למה אין לי תשובות לשאלות?

ולמה שוב אני מוצאת את עצמי בסערת רגשות?

איפה אתם מצאתם את השווה? 

היום

היום אין מה להגיד

הם נחטפו בחיים

וחזרו בארון

ואף אחד לא עושה עם זה שום דבר.  

כי לאף אחד לא באמת אכפת. 

אין לי מילים

והלב שלי כואב.  

הוא מדמם כבר כמעט שנה

מה14 שעות בממד,  שאין מענה ואין מי שיבוא

והעד ל..  עדיין לא הגיע

חוסר במילים.  סערת רגשות

אז הבטחתי לעצמי שכל יום בערב אצלי אני כותבת על מחשבה אחת שהטרידה אותי היום.  רק כי כבני אדם,  קל לנו להשתחרר מהטוב ולהתעכב על הפחות. 

ואני כמי שאני,  לא שומרת דברים בבטן.  

אז היום עלה לי באמצע העבודה איזה שהוא פחד חרדתי כזה,  על החודש האחרון. שהמילה והרגש הגבוהים ביותר בפירמידה,  היו להקשר/ קשר,  או אפילו מערכות יחסים,  לא בהכרח מחוייבות להיות עם בני אדם.  

ושמתי לב שאני בן אדם שנקשר,  מאוד מאוד מהר.

בין אם זה לבני אדם,  למקום עבודה,  לחיות שאני עובדת איתן או אפילו לעצמים ופריטים מסויימים.  

וזה מפחיד

מבהיל

מרתיע

ואפילו קצת מגרד.  

ואני שואלת את עצמי למה זה כל כך מפחיד אותי?  למה אני נרתעת ובורחת ברגע שאני מרגישה ניצוץ של הקשרות,  האם אני באמת בורחת?  

אולי כי אני לא סומכת? 

אולי אני דורשת יותר מדי מעצמי ואחרים?  

אולי זה בכלל מנגנון הגנה?  

זה בטוח מנגנון הגנה.  

אבל מצד שני,  ברגע שאתה מודה בבעיה כבר עברת חצי דרך

ומה נמצא אצלכם בראש הפירמידה?