חלקת גן עדן

יום כיף אמיתי מתחיל במציצת בוקר שאיכשהו הופכת לגמירה מטורפת שלי

אוי...המבט המבולבל...

ובינתיים צ'יל בספה 😊

ואיך עובר היום שלכם?

התפוצץ

ויצא קונפטי

החיים שמו אותי בסוג של עוצר יציאות (ילדים , עבודה, שגרה, כסף) אז אין הרבה חדש.

מרגישה כמו סינדרלה, מחכה לנשף.

הנשף המדובר הוא ה26.9 בדאנג'ן ששם אני מתכננת לחגוג יום הולדת.

ואני יודעתתת שזה נופל על מסיבה פתוחה לונילים וזה לא המסיבות הרגילות, אבל אם מישהו רוצה לבוא לחגוג לי אז זה שם 🙂

ועד אז, עושה רושם שהוא שם את הלב שלו על מגש והניח למולי, ואני חגה סביב סביב. 

מפחדת לגעת. כאילו אם אני אגע זה יתפוצץ על שנינו.

ואז יגיע הנשף. והוא יהיה שם. וכנראה יעשה לי את הסשן יומולדת. ואני שואלת את עצמי..אם השוט יתאים כמו הנעל..? מה אני אעשה אז?

אז אני מאחרת במליון לעבודה

אבל הייתי חייבת לעצור ולנשום לנוכח הטפטופים בחלון.

איכשהו גשם תמיד הוא פליאה מחדש בשבילי, כמו בגיל 3 ככה בגיל 33..

והגשם הראשון תמיד מרגיש לי כמו התחלה חדשה, עדיין חם, זה לא עוד גשם של חורף, זה שטיפה של כל מה שקרה מהגשם הראשון של שנה שעברה ועד היום..

ואז אני נזכרת במשפט "משיב הרוח ומוריד הגשם"

שלפעמים בחורף אנחנו נכנסים לתוך עצמנו ויש לנו זמן להביט עמוק..לחשוב ולהתעסק בדברים שהם פחות גשמיים, פחות חיצוניים ויותר ברוח ובנשמה שלנו.

אז יום גשם ראשון שמח לכולם

מי ייתן וזו תהיה עונה משמעותית בשביל כולנו

אל תשכחו שאחרי הגשם - תמיד מגיעה תקופה של צמיחה..

אז בהמשך לפוסט הקודם הרחתי הערב ניחוח מעניין 

כשהייתי מספיק קרובה עם העיניים שלי לשלו פתאום קלטתי שיש לו Blue Eyes

הטיפוס שלי..

הרבה שואלים אותי מה הטעם שלי, מה הטיפוס שלי... ובאמת שניסיתי למצוא את המילים לתאר, ואני חושבת שלאט לאט זה מתבהר.

הטיפוס שלי הוא קצת שבור, אבל לא אחד שיודעים שהוא שבור. הוא חברותי ועסוק ואולי גם אבא טוב לילדים שהביא עם האקסית, הוא מכבד ומכובד ונורמטיבי. יש לו כמה שריטות שהוא הצליח לנרמל והוא לחלוטין עובר כאחד האדם, ואפילו מעל הממוצע. אבל בפנים הוא שבור, יש לו סדקים בשכבה בלב שהוא כיסה. הוא לא חושף את זה בפני אף אחד, אולי אפילו הוא לא כל כך מודע לשברים שלו. אבל אני יכולה להריח את הפחד שלו, את החסכים...

ואם הריח שלהם לטעמי אני אתחיל לטפטף את עצמי דרך הסדקים למקומות שהוא לא ידע שקיימים בלב שלו, למלא אותו לאט לאט..עד שהוא יאהב אותי בדרך שאף גבר לא יכול, כמו שרק מי שנמצאים לו מתחת לעור יכול, והוא לא ידע לשים את האצבע על למה. ומשם אני אדע שהוא אף פעם לא יפגע בי. כי אני הכל. ואז...אז אני אתן לו את המושכות לשלוט...

התורה אומרת ששלושה דברים קורים לאדם במפתיע - מציאה, עקיצת עקרב וביאת משיח. אני לא יודעת אם העולם של הBDSM יותר מציאה בשבילי, עקיצה קטלנית או גאולה, אבל הוא בהחלט תמיד מגיע במפתיע.

אף פעם לא נשאלתי אם אני רוצה לנסות משהו חדש, או לבדוק איזה נושא, לא הסבירו לי. לקחו אותי למסיבה וin your face פשוט הייתי שם ומשם הלאה זה פשוט היה חלק מחיי עד ששנים לאחר מכן זה התמסמס מעצמו ולא כהחלטה.

וכך גם החזרה שלי. אם יום לפני היו שואלים אותי אם בתכנית שלי לחזור - לחזור למה? מי זכר בכלל? עד בשיחת טלפון אחת זה פשוט היה שם וברגע חזר להיות חלק ממני.

המפתיע יותר שלמרות שעשיתי סיבוב של 360 מעלות כאילו הקצוות נקשרים מעצמם. מספר פרצופים מוכרים במסיבות, הדאנג'ן אותו דאנג'ן (גם אם גיאוגרפית ועיצובית לא), הכלוב אותו כלוב ואני איכשהו אותה ילדה בת 16. שילוב של סקרנות, פחד, התרגשות, בושה ורצון לטעום הכל.

אחד הקשרים של אז-היום המפתיעים ביותר התחילו בהודעה אחת מיני באינבוקס פה בכלוב. "זאת את?" ונקב בשמי. הוא גם הזכיר כמה פרטים סביב ההיכרות שלנו ומיד ידעתי במי מדובר. 

היינו אפשר לומר חברים. סוג של. הוא מבוגר ממני בכמעט שני עשורים. לא שכבנו, לא קרה בנינו כלום, פעם אחת קצת התחיל איזה אבל לפחות מזכרוני זה לא התפתח. הוא היה מייעץ ואומר דברי חכמה שמגלים רק בעתיד אחרי שעוברים דבר או שניים. אני הייתי ילדה ולו כבר היו לדעתי שלושה.

בתור מדחיקה סדרתית קשה לי להזכר בפרטים מדויקים אבל לא זכור לי שום תחושה רעה, רק מפגשים תמימים על קפה ושיחות. הייתי יכולה לספר לו הכל והוא היה שומע ובעדינות אבהית משהו, אבל בלי להיות אבא, מנסה לכוון.

אחרי ההודעה דיברנו כמה דק' בוידאו ומאז לא כל כך הצלחנו להסתנכרן.

איכשהו אחרי בערך שבועיים הצלחנו לקיים וידאו נוסף, הפעם הוא לא היה לבד. הם הכירו ממש לקראת סוף ההיכרות שלנו ולא שמעתי יותר מידי כי בדיוק נפרדו דרכנו. רק ידעתי בגדול שהיא מקסימה. מרשה כיום להוסיף שמאוד.

זה היה מדהים לראות שקשר שהתחיל אז קיים עד היום ומשהו בחיבור הזה היווה עוד נקודת השקה לחיבור המחודש שהרגיש כל כך טבעי לי.

דיברנו בוידאו ולא היו שתיקות מביכות, דיברנו פתוח עלי ועליהם והיה ממש נחמד. הם הציעו להיפגש ובמקרה לקחתי יום חופש בגלל תור שחשבתי שקבעתי לאמצע היום למרות שגיליתי לאחר מכן שהוא בבוקר, אבל את היום חופש כבר השארתי, מה שהשאיר לי זמן פנוי שבמקרה בדיוק הסתדר גם להם. קבענו והאמת שהתרגשתי.

הם הקדימו ברבע שעה, בדיוק זו שהייתה חסרה לי בין להציג בית מתוחזק ללהציג בית שמנסה להיות מוצג כמתוחזק, אבל המפגש היה כל כך טבעי שאיכשהו תוך 30 שניות לתוך זה זה כבר לא הטריד אותי. 

ישבנו ודיברנו, קצת כללי וקצת על הזמן שעבר, עלי ועליהם. בשלב מסוים השיחה קיבלה טוויסט. בימים עברו שיתפתי אותו בסוד הכמוס ביותר שבי, והתגלגלו הדברים שיצא להם להתקל בדבר דומה. מסתבר שבמשך יותר מעשור כאשר אני הייתי עסוקה ב360 שלי, הייתי קיימת בתודעה שלהם בתור אותה ילדה בת 19. 

היה מוזר לשמוע שחשבו עלי, שדיברו עלי, שבאיזשהו עולם היה לקיום שלי משמעות ובכלל לא ידעתי. 

אני רגילה לחיות בתודעה הישרדותית של לבד. גדלתי בלי הורים (הם היו בחיים פשוט לא תפקודיים) , אח גדול גאון שהחל לפתח את עצמו עסקית בגיל 14 ולא היה נוכח (לא שהוא היה אמור, זאת פשוט הנטייה במשפחות עם הורים לא תפקודיים) ועוד אח מעלי שבשלב מסוים יצא למסגרות חוץ ביתיות. גידלתי את עצמי לבד ולמדתי שלכולם יש אינטרס. מעולם לא הרגשתי אהובה או חשובה והוא אפילו זכר שקשה לי עם חיבוקים, חיבוק גברי בדרך כלל מזכיר לי בבת אחת שאף פעם לא קיבלתי חיבוק מאבא.

הם שיתפו אותי במה שעברו במהלך יותר מעשור ובאילו נקודות נשזרתי בחייהם. ואני התקשתי להכיל את המשמעות, שמישהו זכר שאני קיימת, ועוד מישהו שמעולם לא קיבל ממני כלום וגם לא רוצה לקחת.

הם אפילו אמרו שכבר שנים שהם רצו לדבר על הדברים האלו ולמרות שלא היה ברור איך זה יכול לקרות, אני תמיד הייתי התכנון להיות האדם שלו יספרו. וכאן אני האדם היחיד ששמע עד כה.

פתאום הדינמיקה השתנתה לי. למרות שזה לא הראה סימנים מהם, הם לרגע הרגישו לי כמו ההורים שבאו לבקר. המחווה הזו של להיות בתודעה זה הדבר הכי קרוב להורות שחוויתי בחיי. 

מפה לשם עברו כבר שעה וחצי מאז שנפרדו דרכנו ואני עדיין בוכה. זה לא עצוב זה פשוט מאוד מציף. מקווה לראות אותם שוב בקרוב. 

אתמול גרם לי לפקפק בעצמי.
נכנסתי לדאנג'ן וישר ראיתי אותו, הסדיסט שאמר לי שהסשנים שאני מתארת בבלוג הם בכלל לא BDSM זה רק אולי קינק..נשמע סתם כמו סקס של חרמנים עם תבלינים..
הוא סדיסט מאוד וזה בסדר אבל השיחות איתו גרמו לי להרגיש לאט לאט כאילו אני בכלל לא בעניין..אולי אני באמת רק קצת קינקית.. אולי אני בכלל לא שייכת?
ניסיתי להסביר לו את הצד שלי, שהמנגנון שלי לא מופעל מהנאה מכאב, אלא מהנאה מריצוי..כשאני שומעת את הפרטנר שלי נהנה, כשאני רואה את האור בעיניים - זה מה שמעיף אותי..ואם מעורב בזה כאב אני בדרך כלל פשוט אכיל את זה מתוך המקום הרגשי..
אבל יש עוצמות של כאב שהן למזוכיסטיות מקצועיות, מה שאני לא מתיימרת להיות.
קצת עצבן אותי עצם זה שהוא חווה דעה בלי להיות בסיטואציה, הוא לא יודע איזה תהליכים מנטליים עברתי עם עצמי. פאק הבאתי 3 ילדים ואבא שלהם לא ראה אותי ערומה מעולם, אחת החרדות הכי גדולות שלי..זה שהקודם הצליח להביא אותי למקום שאני מתפשטת נראה טריוויאלי אבל זה היה התהליך הכי קשה שלי..כמו ללכת בציבור בלי גרביונים או לא להירתע ממגע של גבר אחרי שמירת נגיעה במשך עשור.
בכל מקרה מצאתי את עצמי בדאנג'ן קצת אבודה. פעם ראשונה בחיים שאני יוצאת למסיבה בלי פרטנר, ולמרות שהכרתי אנשים שנכחו זה עדיין הרגיש לבד. בהתחלה חשבתי שזה אולי החוסר נוחות בביגוד אז החלפתי את המחוך ובאמת שהיה שיפור אבל עדיין מצאתי את עצמי מזילה דמעה מזכרונות מהמסיבה הקודמת, מתפללת בלב שהוא יגיע מאיזו פינה ויגאל אותי מייסורי.
אני רוצה להיפתח להיכרות אבל זה צריך להיות כל כך דרמטי וסוחף כדי למשוך את תשומת ליבי.
לא ממש עשיתי משהו, בעיקר טיזינג והרבה רוח.
ניסיתי להיראות בסדר אבל הייתי שבורה מגעגועים. הריח שלו, המבט שלו, המגע שלו. איך שהנוכחות שלו גורמת לי להיות רגועה ודרוכה בד בבד.
בשלב מסויים יצאתי והבאתי את העוגה שהבטחתי לחבר, זה היה קצת מביך כי בעודי מסתובבת עם העוגה ומחפשת סכין חדפ בין העמדות בר החל ברקע השיר "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה" לכבוד ילדת יום ההולדת שחגגה והתחילו לדחוף אותי לכיוון הבמה.
בסופו של דבר השיר נגמר הרבה לפני שהצליחו לפלס לי דרך ולהעלות את העוגה קורבן לאלילי שירי ערוץ הופ .
בסוף חתכתי אותה עם משהו מאולתר ולשמחתי ראיתי אנשים נהנים ממנה.
הסדיסט רצה שאראה סשן שלו כדי לראות אם אני בכיוון, כמעט נזקקתי לטיפול רפואי רק מלדמיין את עצמי במקומה..
אחר כך ירדנו למבוך שלושתנו מה שגרם לי להרגיש לא בנוח, פתאום האווירה המינית הלחיצה אותי והבנתי כמה אני עוד תלויה בו רגשית. כמו ילדה שצריכה את אבא שלה שיחזיק לה את היד.
נבהלתי. עליתי לשתות. גם ככה השעה הייתה קורבה לשעת העוצר שלי והתקף החרדה מהמבוך גרם לי לברוח כל עוד נפשי בי.
רצתי לאוטו כאילו מישהו רודף אחרי.
החלפתי בגדים ברכב והתחלתי ליסוע. עצרתי כמה מקומות חנייה קדימה וכתבתי לו הודעה שאת הנוסח המדויק אני לא זוכרת אבל זה היה על כמה שאני מתגעגעת אליו.
הנסיעה הביתה הייתה גיהנום ולא הפסקתי להרדם מה שגרם לי לפספס פניות בין השאר מה שעוד האריך את הדרך.
בסופו של דבר הגעתי הביתה בשלום ושחררתי את הבייביסיטר.
גררתי את עצמי בכוחות אחרונים למיטה וכיוונתי את השעון לשעה וחצי קדימה.
נשכבתי ופתחתי את ההודעה ששלחתי לו ומחקתי אותה. אין בזה טעם.
קמתי ליום קשוח, הישרדותי ומאוד מבלבל.
מתישהו כשהוא קם הוא הגיב להודעות המחוקות.
[6.9, 8:48] הוא : אני כבר לא האדון שלך אז את מוחקת לי הודעות?😝
[6.9, 8:49] אני: אני מוחקת הודעות בגלל שמסתבר שגם אם זה לא פורמלי אתה עדיין האדון שלי ואני נזכרת בזה כל מסיבה ואז כותבת לך והחלטתי לנסות לא לעשות פאדיחות לעצמי
[6.9, 8:50] הוא: חחח נשמע שיש לך מה לספר
[6.9, 8:50] אני: זהו שאין
[6.9, 8:50] אני: כל כך לא רואה את עצמי עם מישהו אחר שאני עשיתי סשן למישהו אתמול
[6.9, 8:50] אני: הסתובבתי בדאנג'ן כמו ילדה אבודה

אני אחלה בן אדם, ואני יודעת שיש בי המון טוב וזכות קיום, אבל כל עוד אין לי למי לתת, עבור מי להתקיים (הילדים לא נחשב, הכוונה מבחירה ובאופן זוגי) הקיום שלי מאוד מבולבל. קשה לי מאוד להיות אני בשביל עצמי ובאופן כללי מעדיפה להיות בשביל מישהו אחר.
לפחות העוגה יצאה טוב.

אז דווקא למרות שהחופש נגמר אין לי זמן לנשוםםםם

בכל אינבוקס (טלגרם, וואטצאפ, כלוב מייל) יש ערימות של "לא נקראו" שאני לא משתלטת, אבל משתדלת לאט לאט.

ימים מטורפים שימשיכו כנראה עד אחרי החגים..

בין הצצה להצצה יצא לי להכיר כמה חברים חדשים האנשים מעניינים שזה תמיד כיף 

אבלללל 

אם כבר הצצות 

הגיע המשלוח משיין

ואת זה הייתי חייבת להתלהב ולשתף 😁

מסתבר שתפסו אותי בלוציפר ברגע של השתתפות עצמית. לפחות חלק ממני 😅