קולות בכי ושבר הדהדו ברחבי הבית העצום. "לא גברתי, אני מתחננת, אני חייבת את העבודה הזו. הילד שלי לא יחזיק מעמד בלי הכסף שאני מביאה". רוזטה, או כפי שכולם כינוה, רוזה, הייתה על ברכיה. כפות ידיה לפניה ספק בתחנונים, ספק בתפילה. היא הייתה אישה מבוגרת, מקומטת, עייפה. גופה השמן והנוזלי היה עטוף בשמלה שחורה מרושלת, שיערה האפור ומדובלל אסוף מעל ראשה בגולגול, קצוות ממנו דבוקים למצחה שהבריק מזיעה ולכלוך. היא הביטה מעלה על עמליה, בעלת הבית, דומעת. כמה טיפות צנחו על מגף העור השחור של עמליה. זו, בטבעיות השמורה רק לאלו היודעים שמגיע להם הכול, הרימה אותו ובעוד רוזה מתייפחת למרגלותיה, ניגבה את קצהו על שמלתה השחורה מתחת לשדה השמאלי, מרטיטה את כל מסת הבשר הגמלונית מתחת לבד. הדבר הצחיקה והיא צחקה, מהבטן. צחקה וצחקה ורוזה, כעת על כל ארבעת גפיה, בכתה ובכתה, ראשה שמוט מטה. עמליה נכנסה להתקף צחוק.
"גברתי, גברתי, בבקשה, בבקשה, אני מתחננת. את יודעת כמה אני צריכה את העבודה עכשיו שיואכים נפטר והשאיר אותי עם כל החובות ועם רופוס שמצבו רק הולך ומתדרדר ועוד שאר הילדים . . . ". "טוב, תסתמי כבר את הלוע שלך זקנה מטומטמת", צעקה לפתע עמליה ושקט מוחלט השתרר בכל החלל העצום. קולות של מתכת מתחככת במתכת נשמעו מלמעלה. עמליה הרימה ראשה בחטף, רק כדי לראות את כסא הגלגלים של אופנבך מנסה לחמוק מבעד לפינה. "אתה, יא מנובל", היא צעקה לעברו, "חשבתי שאמרתי לך לא לצאת מהחדר". "מטרד מזורגג", היא סיננה מתחת לשפתה. "אל תדאג אני כבר אטפל בך מאוחר יותר", הפטירה לעברו. כעת שפכה מבטה על רוזה שלא העזה להביט למעלה. "מכאן את נראית כמו גוש בשר אחד שחור וגדול", אמרה. "תראי מה זה, הציצים שלך כל כך גדולים שהם מתחברים עם האגן ונשפכים על קרקע. חבל שאני משקיעה בכלל בסמרטוטי רצפה. אני פשוט יכולה לתקוע לך מקל בתחת ולומר ליוליה לנקות איתך את הבית . . . לא, זה לא יעבוד, את שוקלת יותר מאלביס לפני שמת. השרמוטה הקטנה לא תצליח להזיז אותך". רוזה הביטה בה. מלמטה נראה שעמליה ממש חוככת ברצינות את דברי ההבל שזה עתה אמרה. כמה שרצתה לבכות, בראשה ראתה עצמה רוזה בתור סמרטוט רצפה מגודל עם מקל תקוע בתחת ויוליה, חצי העוף שהיא, גוררת אותה בכבדות על פני הפרקט. חיוך ענק ומטופש התפרץ עליה. היא פלטה נפיחת אוויר מצידו של החיוך. "משהו מצחיק אותך אנטרקוט מיושן?". "לא, לא גברתי", אמרה במהירות. "טוב, הרימי את התחת הענק שלך ועופי מכאן. לכי למצוא לכלוך. אני אחשוב כבר מה לעשות איתך". רוזה קמה מהרצפה בכבדות, מסדרת את שמלתה, מושכת באצבעותיה את תחתוניה מבעד לבד, משחררת אותם מקפלי השומן סביב החריץ. "ותאמרי לבוריס, הדוב המטומטם הזה, שיבוא לכאן. אני רוצה לדבר איתו".
לאחר כמה דקות הופיעה דמותו המגושמת של בוריס בפתח הספרייה. הוא היה איש גדול וגבוה. תמיד שמעו אותו מגיע ממרחקים. נעליו הענקיות מכות על הקרקע כמו זנבו של לוויתן על פני המים. היו לו לבוריס פנים נעימות, ארוכות ומלאות קמטים אורכיים ששיווהו לו מראה עצוב. עיניו היו קבועות קרוב מידי אחת לשנייה וחצי סגורות מקפלים של עור תחתן. הוא היה איש פשוט, מסתפק במועט. לאחר שעבד בבית החולים כמה שנים, נשכר על ידי עמליה כאיש התחזוקה של האחוזה ועבר לגור בחלל שיצר לעצמו במוסך ליד הבית. שולח כל חודש למשפחתו, אותה לא ראה זה שבע שנים, את מרבית הכנסתו הצנועה מהעבודות הפיזיות שעשה. הבל נשמתו תמיד גרר עמו ריחות של צ'ובאי ודגים מומלחים ווודקה זולה. כעת עמד בפתח הספרייה, נטע זר בסרבלו הכחול אפור מנגד עץ המהגוני המהוקצע והיקר ששלט בחלל.
"אה, בוריס", הכירה עמליה בנוכחותו רק לאחר שעמד כבר בפתח כמה דקות תמימות, "אני רוצה שהיום בערב תזיין את רוזה בכל החורים בסלון", אמרה בפשטות וחזרה לעיין בספר מולה. התדהמה על פניו של בוריס הייתה כה ברורה שהקפלים הכבדים מתחת לעיניו נמתחו לפתע כמפרשים. עמליה הישרה אליו מבט. "מה לא ברור?", היא שאלה. "אבל גבירתי", הוא גמגמצעק, הבין שצעק והנמיך קולו ללחישה מגומגמת. "רררוזזזה אישה מכובדת, מבוגרת, אלמנה טרייה . . . אאאאא . . . מז'תומרת? מה לעשות לה?", הוא היה לבן כולו. "לזיין אותה בוריס. לזיין אותה בכוס ובתחת ובפה. חזק. אתה יודע בוריס, כמו שבני עמך עושים עם כבשים ושאר בהמות חצר". "אבל . . . אבל . . אב . . ", השתנק בוריס. "אל תדאג", היא אמרה ושלפה מכיסה טבעת שנצנצה בחלל. "זו טבעת יהלום של קרט וחצי בוריס. אתה יודע כמה היא שווה?". "לא גבירתי", ענה בוריס בלחש מהוסס. "אאא, בסך הכול כשנתיים משכורת שלך ושל רוזה ושל יוליה ביחד ועוד יישאר כסף לשלוח הביתה. אתה תעשה מה שאני אומרת לך ואני אתן לך את הטבעת". בוריס צנח לברכיו. ראשו נעלם בתוך כפות ידיו העצומות. עמליה התקרבה אליו, התכופפה, הרימה בידה העדינה את סנטרו הגס ובידה השנייה החזיקה את הטבעת מול עיניו. הוא הביט בטבעת מהופנט. "אל תגיד כלום", לחשה לו, "היום בשעה 22:00 בדיוק תהיה בסלון הגדול. תגיע כבר ערום, אין לי כוח למשחקים מקדימים. עכשיו לך מכאן". הוא רצה עוד לומר משהו, אבל כשקם עמליה כבר הייתה עם הגב אליו, הופכת דפיו של ספר עתיק עם סכין מכתבים.
לפני 18 שנים. 22 בפברואר 2006 בשעה 15:14
