"מוות הוא באמת עניין אפרורי ומייגע מאד" (ויליאם סומרסט מוהם)
לובנה של קובית הסוכר הועצם על פניה של כפית הכסף המעוטרת. שרכים זעירים ופרחים קטנים ועדינים חרוטים ביד אומן לתוך המתכת הרכה. היא אחזה בשתי אצבעות בידית הארוכה והדקה וטבלה את הכפית בנוזל הירוק והשקוף בתוך כוס הקריסטל שעל השולחן. הנוזל נספג מיד בקובית הסוכר שאיבדה מצורתה וכעת הפכה לערימה קטנה של סם ירקרק. היא הניחה את הכפית על שפתותיה של הכוס ובידה השנייה הדליקה גפרור. ראשו הג'ינג'י התלקח בהתפוצצות קטנה של גופרית וחמצן. שדונים של עשן שחור היתמרו לחלל והתפזרו. היא קירבה את הלהבה הזעירה ונגעה קלות בסוכר השיכור שהתלקח מיד לפיות ירוקות וכחולות וסגולות שריקדו להן על פני הכפית, מתחבקות, מתנשקות, חודרות זו את זו ברוך. נטיפים לוהטים של סוכר בוער וריחני החלו נוזלים באיטיות לתוך הנוזל בכוס דרך הנקבים הקטנים בתחתית הכפית. הנוזל נדלק אף הוא, מפיח בכוס חיים ככדור בדולח. קירות החדר האפל נצבעו באורות פסטל רכים ששיחקו מחבואים בין הצללים. היא הביטה בלהבות המלחשות, מסניפה את האוויר המתוק שהתמלא בריחות משכרים של אניס ולענה ומחשבותיה נדדו לשיר ערש קטן שסבתה הייתה נוהגת לדקלם. היא הביטה בצבעים המרקדים והחלה מהמהמת לעצמה, שוקעת בזיכרונות.
חיוך התפשט במודעותה בעוד הסוכר כולו נמס לתוך הנוזל והלהבות כבו. כעת ערבבה את המשקה עם הכפית החמה, הביאה את הבדולח לשפתיה ונתנה לנוזל המר מתוק ללחשש על לשונה. נוטלת לגימה זעירה מהמשקה. נותנת לו לחלחל באיטיות לגרונה. מתמסרת לחום העוטף, עוצמת עיניה ומרימה ראשה על מנת להתענג על הטעם המורכב . . .
נשימתה נעתקה.
היא פקחה עיניה בבעתה, שולחת ידה לגרונה. ממששת. מנסה להכניס אצבעות מטורפות מתחת לכבל המתכת הקר שסגר על צווארה בלפיתה איומה. פיה פעור כדג על האדמה, מכניס חמצן בלגימות מקוטעות ולחוצות. מהצד השני התלפף כבל שני וסגר כעת על אצבעותיה מצמיד אותן לגרונה. כעת נראתה כמי שחונקת את עצמה. כל גופה החל מזדעזע בכיסא, רגליה נשלחות לכל עבר בניסיון להשתחרר מהאחיזה. ניסתה לקום, אך ידיים גדולות וחזקות הצמידוה לכיסא והכבלים הלכו והתהדקו, חותכים באיטיות דרך הבשר של אצבעותיה. רקותיה החלו לפמפם והיא הרגישה את ליבה פועם כמטורף, מנסה לשווא לספק חיים לגוף הגוסס. בפרץ של כוח אחזה את הכוס שעל השולחן ובתנועה כמעט בלתי אפשרית ניסתה לשוברה על מי שעמד מאחוריה, אך ידה נעצרה במהלכה והוטחה על השולחן בעוצמה כה רבה שהכוס התנפצה בתוך כף ידה. שברים של זכוכית מהולים באלכוהול חודרים לבשרה. היא ניסתה לצעוק בכאב, אך קול לא הצליח להתחמק דרך לועה. מוחה הרעב לחמצן ניסה בתזזית להיאחז בדבר מה, בזכוכית הנוברת לתוך בשרה, בכבלים הסוגרים בכאב על אצבעותיה וגרונה, בידיים האוחזות אותה, בליבה הפועם בחוזקה . . .
החלל מולה התפוגג לשחור ובתוכו צבעים משתוללים ולאט לאט לבן ולבן ולבן. מודעותה נאחזה בלובן שהיווה פיתוי גדול מנשוא, כטובע האוחז בכבל הצלה הנזרק לכיוונו. מולה הופיעו אותיות, ניגרות כדם על הנייר ומסביבה שמעה במעורפל קולות צחקוק ולרגע הפכה ללביאה שזה עתה שיספה את גרון קורבנה ופיה התמלא חום נעים וטעמים עזים ובעודה בוהה בתקרה התמסרה לידיים המלטפות את צווארה וכל גופה התכסה זיעה קרה שהתנקזה על הרצפה, הסתלפה, הסתובבה והתעקלה והפכה לעשן ירוק שהתאדה והתאדה והתאדה . . .
מודעותה חזרה לשנייה והיא החלה רוקעת עם רגליה בחוזקה על הקרקע. הזרועות מדביקות אותה באלימות לכיסא, נוגסות לתוך כתפיה. פיה התמלא קצף שנזל משפתיה והנה היא צוללת בתוך מערה מנסה לשווא לפרוץ דרך קירות הבטון על מנת לשאוף אוויר. סבך של אצות דגדגו את עורה, התלפפו סביב רגליה כמנסות למשוך אותה מטה. חייה הלכו והתקצרו וקולות פנימיים הדהדו בתוכה, מתערבלים, והשדים, ששלטו בחייה, נבהלו שמא קורבנם יימוג וכעת זרו על גופה אבקת קסמים, משכחת כאבים, מרגיעה פצעים פתוחים, זרעים קטנים ומכל נקבובית בגופה החלו לצמוח פרחים מלבלבים, סוגרים עליה מכל הכיוונים ושוב לא ידעה אם חיה היא או מתה, אך אם מתה לא רצתה לחזור לחיים.
הכבלים התהדקו עוד ועוד, נמשכים בעוצמה מטורפת על ידי ידיים בלתי נראות. דם מידה הכלואה החל נוטף על צווארה ומתחת לשמלתה, מציף באיטיות חמה את שדיה ואת ביטנה, נספג בבד שנצמד לגופה. נשימתה הפכה כמעט בלתי אפשרית. כל זרזיף חמצן מכאיב וצורב בכניסתו לריאותיה היבשות. רעידות קטנות עברו בה מעת לעת וכוחה אזל בבת אחת. כובדה נשמט על הכיסא והיא איבדה הכרה. עברה עוד דקה ואז הכבלים הושמטו באחת, משחררים את ידה שנפלה כצלופח לצידה. הידיים הענקיות סביב כתפיה הרפו והיא נפלה הצידה, ידה מתחת לגופה, ראשה נחבט בקרקע בעוצמה. נעל שחורה וגדולה נתנה דחיפה קטנה, הופכת אותה וכעת שכבה על גבה, ידיה לצדדים. הרגל הונחה על בית חזה ונתנה דחיפה חזקה, דוחפת זרם אוויר מאולץ לריאותיה. עיניה נפתחו בחטף, כעיני גוויה שקמה לתחייה. עמליה הביטה למעלה ומבעד לדמעות ראתה את צלליתו של אופנבך ישוב בכיסאו, הכבלים בידו. היא הסיטה עיניה ומיד מעליה, כמגדל אפל ודומם, עמד בוריס. "אופנבך?" היא מלמלה בקושי, ספק בשאלה, ספק בתדהמה. "סיים את העבודה", אמר אופנבך ובוריס הניח את רגלו על צווארה ולחץ חזק עם כל משקלו. לעמליה כבר לא עמדו הכוחות להילחם ולאחר כמה שניות ראשה נפל הצידה. כל כולה נדמה. רוח החיים עזבה אותה וכעת האוויר מעליה נראה כמשקולת, לוחץ את גופה כלפי מטה. עיניה פקוחות ובוהות בתקרה.
אופנבך הביט בעוד בוריס מוריד את טבעת היהלום מעל לאצבעה החמה של אימו המתה.
לפני 18 שנים. 10 במרץ 2006 בשעה 15:07
