פעם היינו החברים הכי טובים. סמכת עליי, סמכתי עלייך. שלחנו הודעות בלי לחשוב, דיברנו בלי סוף, ידענו הכל אחד על השנייה. היינו חלק בלתי נפרד.
היום? שני זרים.
היום, אם אני שולח לך הודעה, אני מרגיש שאני עובר קו, שאני מגזים, שאני אולי מפריע לך. זה מצחיק, כי פעם לא היה לי שום ספק. היום אני לא יכול פשוט לכתוב לך מה שאני רוצה.
פעם, אם הייתי רואה אותך ברחוב, פשוט הייתי בא אלייך, נותן לך פליק בתחת, חיבוק , נשיקה או הכל ביחד , מציק לך כמו תמיד, מחייך את החיוך הזה שרק את היית מבינה. היום? אני יכול רק לחייך מרחוק, להרים יד לשלום כמו למישהי שאני פוגש בפעם הראשונה.
פעם, אם רציתי לדעת מה איתך, פשוט הייתי שואל. היום? אני צריך לחפור בפייסבוק, לחפש באינסטגרם, לראות תמונות, לקרוא תגובות. וזה אבסורד, כי פעם הייתי יודע הכל, ממך, לא מהמסך.
והכי מצחיק אותי זה איך היינו פעם.
איך הייתי שולח לך הודעה כשאני חרמן, ואת ישר היית יודעת את זה. כמו שהייתי שולח לך הודעה מהשירותים, היית יודעת שאני בשירותים. כמו שהייתי מתקשר אלייך בכל מקום, בכל מצב, היית מבינה בדיוק מה אני רוצה להגיד לך עוד לפני שאמרתי מילה. וזה היה גם ככה אצלי.
אם התקשרת אליי חרמנית, הייתי יודע. הייתי יודע בדיוק מה צריך לעשות.
אם התקשרת אליי באמצע בשירותים , הייתי יודע.
והייתי גם אומר לך את זה. "את בשירותים, עושה קקי", והיינו צוחקים על זה בלי סוף.
היינו מרגישים כל כך בנוח אחד עם השנייה.
היינו יכולים לשבת אחד ליד השנייה, פתאום היה ריח מסריח, היינו מסתכלים אחד על השנייה ויודעים טוב מאוד מי הפליץ.
לא היה צריך לדבר – זה היה ברור לפי הריח.
היינו מספרים הכל. הכל מהכל. בלי סינון, בלי פחד, בלי לשמור דברים בפנים. והיום? היום אנחנו עומדים כאן, אפילו לא יודעים איפה השני גר, במה הוא עובד, איך הוא מרגיש. כל מה שאנחנו יודעים אחד על השנייה זה דרך מסכים.
וזה מצחיק, איך הזמן לוקח אותנו למקומות רחוקים, איך שני אנשים שהיו הכי קרובים בעולם הופכים לשני זרים. איך פעם היית הראשונה לדעת כל דבר שקרה לי, והיום – אני אפילו לא יכול לספר לך כלום.
ויש לי כל כך הרבה לספר לך.
על העסק שהקמתי, על הדרך שעברתי, על איך שהחיים שלי השתנו. וגם כמה שאני מתגעגע.
אבל זה כבר לא אפשרי.
אני לא יודע מה איתך היום. איך את מרגישה, איך בעבודה, אם סיימת את הלימודים, אם עברת לדירה משלך, אם החיים שלך במקום שרצית שיהיו. ואני שואל את עצמי – האם גם לך יש מחשבות כאלה? האם גם את לפעמים רוצה לשלוח הודעה, אבל לא שולחת?
אבל שלא תטעי – אני עדיין כאן.
לא משנה כמה זמן עבר, וכמה עוד יעבור – את עדיין חלק מהחיים שלי. נכון, לא כמו פעם, לא עם אותו חיבור, לא עם אותה קרבה. אבל עם אותה חיבה, עם אותו מקום ששמור לך בבלב שלי.
ועדיין, לא משנה כמה זמן עבר, את תמיד תישארי חשובה לי.
ואם תצטרכי אותי – אני אהיה כאן.
אם תתקשרי, אם תכתבי, אם תצטרכי עזרה – אני אגיב, אני אעזור. אני לא הולך לשום מקום.
אני עדיין מגונן עלייך, עדיין לא נותן לאנשים לדבר עלייך ברע.
ואני מקווה שזה הדדי.
אני לא אתן שימחקו את הקיום שלך, לא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה מי ינסה.
ואולי מתישהו, נוכל לדבר שוב, בלי מחסומים, בלי פחד.
אבל עד אז – אנחנו שני זרים.
ופעם? פעם לא היינו.