אמניטה

כשאסגור את הדלת באמצע המדבר
שני גופים שוכבים
בלי דבר.
ובצבעים של אדום כתום
העולם ידמום.

אביט בענייך מבלי לזוז
אנעל את העולם בחוץ
ונקשיב למילים
ולשתיקות
וננשום.

שני אורות
בתנוחת עובר שכובים
מדברים בלי מילים
מספרים את כל הסיפורים
נזכרים מאיין באו
ולאן הם הולכים,
מחייכים.

ואף אחד לא יכנס
לחודש או יותר
לאין זמן
לאין
ולהיות.

ואספר לך
שבדרך שלך
פעם עמדתי
ובכיתי דמעות משלי
ובירכתי על הרעה
כמו על הטובה
ונשאתי בליבי הודיה
ונשאתי בליבי אהבה עצומה
ומערכת הגנה.

והכל היה כבד
ושקעתי באדמה
והשלתי קליפה ועוד קליפה
את הטובה כמו את הרעה
ולא היה בי טוב ולא היה בי רע,
ואם מצאתי משהו
אז בהודיה.....

והשביל נהיה אוויר
ואני ריחפתי
באין זמן
או לדקה
ונגעתי בעננים
וביקשתי אדמה.

רק שלא תבלע אותי,
שלא אפול ואקבל שוב מכה.

אז ציירתי לי קו
והוא הפך לי למורה
ובניתי לי גבול
שלא יברחו ממני מים חיים
וסכרתי את גדותיי,
וציירתי לי נתיב
את נהר חיי.

ובשמיים כחולים אפורים ציירתי בעזרת הכוכבים את כל מה שלא היה ועדיין לא נברא
ואף אחד לא יבין כמה חזק זורחת מתוכך נשמה שכל רצונה אהבה פשוטה.

שהמציאות הזאת תפער את פיה ותבלע את עצמה
ונחזור להיות שני גופים
ללא גוף
מבלי להיות אור,
נאיר
ונביט אחד לשנייה בעניים
ונדע ששבנו למקור

ואין אדמה
ואין דלת
ואין שקיעה
ואין כאב
ואין גבול
ואין מים
ואין חיים

רק
אני
אתה
ואלוהים.

כן, אלוהים...