אמניטה

מרגישה אותך אל מולי, בתוכי, אחד איתי מחובק

ואתה במרחק.

נושמת אותך ואתה אותי,

כבר בוהה בך במבט אחד,

טורף אותי איתך. 

ובשפתייך והבל פיך סבבת אותי במלוא 

עוצמתך

ושוב המילים הרכות

ליטוף אוהב ומבט עניים

תודה.

והמיית העכשיו 

אנחנו אדון לזמן 

והוא 

קופא.

בין אנדרטה לדומדמניות ועלי המרווה מתמסרת מתמוססת למגעך

ובכל אשר חזיתי

כבר ידעתי

אני 

שלך.

וגל עוצמתך השקטה 

אליי חדר

התפרץ לדלת פתוחה כאילו זו לא התחלה

וגופי רוטט פורק את ההדף ומטעין אותי בך.

כל רחש כל נים כל איבר קורא בי אותך

שתטיח את ראשי בעוצמת החדירה

שתחפון ותרעיד אותי האדמה.

רגע

נשימה

הלב שועט

מבט עניים כל כך מוכר 

חיוך

חדש

ועכשיו אני כמהה

כבר ידעתי אותך

ורצית שאדע אותי

דרכך.

והנה באופק סגרירי בשעת שקיעה השמש זורחת בי,

בך,

ואני מפציעה מתוכך

דוהרת אל הלא הנודע

ואתה קורא בשמי 

כמו חורט אותך

על גבי

ואני

ואתה

ברגע

אחד.