יומנה של שפחה שהתפכחה

לצמוח.

לפרוח.

ללמוד להרפות ממה שהיה ומעכב אותי.

שכאב יהיה כי אני רוצה ומסכימה ולא כי כפו אותו עליי. שיטהר את הנפש ולא יכלא אותה.

שבמקום העצב והחרדה יגיעו רק שמחה ואהבה.

ושהמיוחד הזה שייכנס ללב שלי יישאר בסביבה ויבין למה אני ראויה. שיקבל באהבה וביראת כבוד את כל מה שיש לי לתת.

אזהרת טריגר
יומנה של שפחה שהתפכחה

"עתה הנני המוות, מחריב העולמות" (רוברט אופנהיימר בעת שחזה בפיצוץ הראשון של הנשק הגרעיני שתכנן בשנת 1945, מתוך הבהגווד גיטא (Bhagavad-Gita))

"תראה איזה מתוקות אנחנו, סיימנו ארוחת בוקר וקפצנו לבריכה". שניה אחרי שלחצתי על send עם חיוך קטן בזווית הפה התחרטתי.
אמוג'יקון לב קפץ מתחת לתמונה.
"אתן מתוקות ממש, במיוחד מאיה".
הצטערתי ממש על הרגע הזה.
"אני הולך להשתמש הרבה בתמונה הזו".
תמונה תמימה של משפחה, ילדות של ילדה קטנה. פתח לבקשה גדולה יותר. כעבור כמה ימים, במהלך שיחה קז'ואלית שלנו- "אני רוצה שתצלמי אותה בעירום ותשלחי לי". "חחחח מצחיק מאוד". לא שלחתי לו ובליבי זעמתי.
הוא אמר לי מלכתחילה מה מסעיר אותו. ואני, כמו זו שלפניי, וזו שאחריי- סיפרתי לעצמי שזו רק פנטזיה. זו רק פנטזיה לספר לי מה היה רוצה שאעשה לה כשהוא צופה. זו רק פנטזיה לבקש תמונה ולקוות שאולי תקבל.
אם זו רק פנטזיה זה בסדר שתפנטז ואני אעמיד פנים שלא שמעתי ולא הבנתי. אבל אליי הביתה כבר לא תיכנס.
זו רק פנטזיה.
ומהי
פנטזיה
במציאות
של אדם ללא גבולות?

הריח שלו. בושם קליל שהתערבב בריח הזיעה שניגרה ממנו וריח של תאוות בשרים. הסנפתי אותו בזמן שגהר מעליי, הוא ירד עם הלשון שלו מבין שדיי דרך הבטן למטה והוריד לי את החוטיני המנומר.
הוא טמן את הראש שלו בין רגליי ואני נמתחתי כולי עד קצות אצבעות הרגליים. משכתי אותו כלפיי למעלה כדי להרגיש את איברו הזקור חודר אליי.
הוא טמן את הראש שלו בכתפי ונשך את אוזני. ציחקוק קטן כבוש חמק לו מבין שפתיי.
הוא הצמיד את שפתיו על אוזני ולחש לי: "עכשיו אני רוצה שתיזכרי באיך העבירו אותך מיד ליד כשהיית בת 14".
התכווצתי בעוד הבזקים של חשמל מפלחים את מוחי והכל הסתחרר. המחשבות חצו את האוטוסטרדה של זכרוני במהירות הבזק.
הנשימות נעשו כבדות וחשתי תחת מעטה של ערפול חושים.
"אני רוצה שתתחברי לכאב ולהשפלה."
השרירים החלו להתכווץ. נעתי בחוסר נוחות מצד לצד.
"את יודעת שאני רוצה לראות אותך נגמרת לאט לאט. מתמכרת לסמים שאוכל לכלוא אותך בחדר, להביא גברים שיאנסו אותך מכל כיוון עד שתאבדי את ההכרה. בסוף אני מקווה שתתאבדי".
אני כבר לא יכולה לנשום. תוקפת אותי סחרחורת ובחילה. אחרי שסיים הנחתי את ראשי על חזהו והקשבתי ללב שפועם ולא הבנתי למה הלב הזה לא שותת דם ממה שהוא עשה.

לפני שדפקתי בדלת היה לי אותו פרפור מוכר. התרגשות מהולה בפחד. הוא בן הזוג שלי אבל כבר תקופה אני מרגישה מחנק כשאני מחנה את האוטו ועולה אליו לדירה.
הוא פותח את הדלת ונועץ בי מבט רעב. מתרגשת אבל משהו בי מתכווץ. כואבת לי הבטן.
"תחכי לי בחדר".
חיכיתי לו על המיטה. בחדר דלקו הנרות. התמונה מעל המיטה, של הדמות המצוירת הורודה נאנקת ואחוזה בידי הגבר הכחולות, הפיצה הילה של מיניות שמחכה להתפרץ תכף.

הוא נכנס לחדר והלב פעם מהתרגשות.
"על הקיר", ציווה.
נעמדתי ועשיתי כמצוותו.
בלי הכנה האיבר נשלף והוחדר אליי. המקצב המטורף שלא נתן לנשום לרגע החל.
הושלכתי למיטה והוא הגיע מאחור. אף דקה לנשום, המחשבות מסתחררות.
הוא ניסה שוב לחדור לחור הלא נכון, תיקנתי אותו.
כשהסתובבנו זה מול זה לחש לי באוזן- "את יודעת שאת x אני מזיין בתחת חזק והיא בוכה וצועקת".
אני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום, הדמעות מבצבצות. "אמרתי לך לא לדבר על אחרות". הוא צוחק ואני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי.
"תפסיק". אני מרגישה שאני חייבת לנשום, הוא מעליי ואני לא מסוגלת כרגע להכיל כלום.
אין תגובה. אני מתחילה לדחוף אותו עם ידיי.
"אני אוהב שאת מתנגדת ועוד יותר שאת בוכה".
"תפסיק אני לא רוצה!!!"
שוב צחוק.
"תהיי בשקט ותתני לי לגמור, אם תתנגדי זה ייקח יותר זמן".
אני נאבקת והדמעות פורצות.
הוא כועס באיזשהו שלב שאני מנסה לבעוט ואני מקבלת 2 אגרופים לצלעות, אחד מכל צד.
כשזה נגמר אני הודפת אותו מעליי ורצה למקלחת.

פורסם לפני כחצי שנה כפוסט אנונימי בקבוצת תמיכה לנפגעי נרקיסיסטים:

רציתי לחלוק את הסיפור שלי במקום שבו יבינו אותי הכי הרבה, מטבע הדברים זה אנונימי. אני מניחה שאני הולכת מראש לקצר אחרת זה היה פוסט באורך של ספר.
מאז שיצאתי משם הסיפורים נשפכים ממני. לפני כן לא דיברתי. היום שאלו אותי למה לא דיברתי כשזה קרה, ובכן, הייתי עסוקה בלהסתיר ולנרמל.
שנינו שייכים לעולם הבדסמ מה שהפך את הדברים ליותר מורכבים ואת ההתעללות לקיצונית יותר ולכזו שמנורמלת בתוך הקונטקסט של העולמות שלנו. אבל שום דבר שם לא היה בסדר.
ההתחלה היתה מושלמת, הכרתי אותו כשהחלמתי מפרידה ממישהו אחר והוא ישר סחף אותי בחיזור ודיבורים מתוקים. לא זכרתי אף פעם שגבר התייחס אלי ככה, בד״כ ההתחלות הן איטיות ומהוססות. הייתי בעננים, יצרנו לנו עולם משלנו של שפה משותפת, תשוקה וחיים.
לאט לאט גיליתי חוסר סבלנות, חוסר אמפתיה. זלזול, הקטנה, מניפולציות והמון המון חוסר ברגש אותנטי, ראייה שטחית וקיצונית של הדברים. מלכתחילה הציג את עצמו כנרקיסיסט רעיל וכנראה שהפנטזיה לשלוט בזה ולתקן את זה היתה שם.
אני הכנסתי אותו לעולמות האלו ושם הוא גילה את עצמו והמציא את עצמו מחדש בצורה הכי אכזרית.
הוא פשוט מצא מקום לכל הפנטזיות וההתנהגויות הכי רעילות. ולאט לאט הוא הגביר את הטונים לרמה של התעללות. בכל פן אפשרי. גרימת ייסורים מכוונת. אלימות בלי פרופורציה והסכמה. ראיתי מוות בעיניים ואונס היה בשגרה.
הדברים שהוא אמר לי באקט המיני כדי כביכול לגרות את עצמו נחרטו בי וצרבו אותי. הוא היה אומר שהוא רוצה להרוס אותי ולראות אותי קורסת. שרוצה שאתאבד בגללו ובשבילו. היה מזכיר בכוונה פגיעות מיניות מעברי כדי לראות אותי מתכווצת.
זה מה שקרה על קצה המזלג ממש כי היתה מסכת שלמה של מעשים ודיבורים ופנטזיות קיצוניות גם ברמה פלילית אפילו יותר.
אני מבינה היום בדיעבד שזו פסיכופתיה.
אני מרגישה שיש מצב שחלקתי חיים עם רוצח בפוטנציה.
ועדיין חולמת עליו והחלקים הפגועים שבי משתוקקים למה שהיה לנו. לטירוף שסחף אותנו.
אני כרגע בהתפרצות קשה של פוסט טראומה ובטיפול. שילמתי מחיר כבד על בחירה בצד האפל.