בין אור לצל

שלב ראשון: תגידי לעצמך שזה לא באמת משנה.

שהטעויות שלך לא כבדות כמו שהן נראות. שזה רק רגע, רק ערב, רק עוד מעידה אחת קטנה בערימה של מעידות גדולות.

שלב שני: תנסי להאמין בזה.

שלב שלישי: תעשי שוב בדיוק את מה שנשבעת לעצמך שלא תעשי.

תגידי לעצמך שהפעם את בשליטה, אבל אז תסתכלי סביב ותגלי ששוב הכול נשרף, ושאת שוב מחזיקה את הגפרור.

שלב רביעי: תעמדי מול ההריסות.

עוד קשר שהתפורר, עוד מבט מאוכזב, עוד מקום שהפכת לבלתי נסבלת בו.

תנסי לחשב כמה פעמים אפשר להרוס עד שלא נשאר מה לשקם.

שלב חמישי: תשנאי את עצמך קצת.

תשחקי אותה מופתעת, כאילו לא ראית את זה מגיע. כאילו את לא זו שמושכת בחוטים של ההרס העצמי הזה שוב ושוב.

שלב שישי: תנסי להציל את זה.

אבל יש דברים שברגע ששוברים אותם—הם לא מתחברים חזרה.

שלב אחרון?

לא יודעת.

אולי אני פשוט ממשיכה לדפדף בין השלבים שוב ושוב, כאילו אין דרך החוצה.

כאילו אני לא יודעת איך להפסיק להרוס

מאוד מאוד שיכורה 

מאוד מאוד אנרגטית 

מאוד מאוד בודדה 

מה עושים? 

מישהו? משהו? 

כמיהה לאהבה, איך היא שקטה כשהיא לא מדברת, איך היא צורבת בלב כשאין לה מקום להתגשם. יש לה כוח מיוחד – היא לא רק רצון, היא התמודדות עם הריק, עם הזמן שהולך ואוזל, עם הלילות שמזכירים לנו כל פעם מחדש את הבדידות. וזה לא תמיד רע, לא תמיד כואב. לפעמים, זה פשוט המקום שבו אנחנו לומדים לאהוב את עצמנו, לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת צריכים כדי למלא את החלל הזה.
הכאב מגיע כשהבדידות לא רק נוגעת, אלא חודרת. כשהיא הופכת לחבר לא נעים שלא מוכן לעזוב. זה הזמן שבו כל מחשבה מתחדדת, כל זיכרון של אהבה שנעלמה הופך לנטל כבד. הציפייה לאהבה, הכמיהה שלה, יכולה להפוך לסוג של תסכול—היא לא שואלת, לא מתחשבת, רק דורשת. למה לא עכשיו? למה לא כאן? בתוך כל הדממה הזו, הלב שואל אם יש מקום לזה בעולם הזה, אם באמת יש סיכוי למישהו להבין את הצורך הזה, את החלל הזה שאין לו מילים.
לא כל כאב מוביל לתקווה, לא כל ריקנות ממלאת אותנו במשהו אחר. לפעמים, הריק נשאר, לא משנה כמה נתעקש למלא אותו. הוא שם, שותף למחשבות, שותף ללילות. הכמיהה לאהבה הופכת לנטל, לישות שבורה בתוך לב שמחפש, שואל, אבל לא מוצא. כל מה שנשאר זה השקט—הכאב של הגעגועים וההבנה שהאהבה לא תמיד תגיע, ולא תמיד תמצא אותנו במקום שבו אנחנו מצפים.

תמיד אמרו לי שהצחוק שלי מדבק. שיש בו משהו שלא מאפשר להישאר אדישים. שהוא מתגלגל, מתפשט כמו גלים במים, ומצליח להצית חיוך אפילו אצל הכי רציניים. האמת? אני אוהבת את זה. כי אין כמו צחוק אמיתי שמטלטל את הגוף ומרפא את הנשמה.

אז אם כבר צחוק – קבלו כמה עובדות מגניבות שאולי לא ידעתם עליו:

הידעתם?! ילדים צוחקים 300-400 פעמים ביום, מבוגרים רק 15-20. כנראה שאני עדיין איפשהו באמצע, כי לצחוק בלי סיבה זה כיף מוגזם שאני לא מוכנה לוותר עליו.

הידעתם?! אי אפשר לצחוק ולדאוג בו-זמנית. מה שאומר שאולי הסוד לאושר הוא פשוט… לצחוק יותר? לא בטוחה אם זו עובדה מדעית, אבל אני לגמרי בעד.

הידעתם?! הגוף לא יודע להבדיל בין צחוק אמיתי למזויף. וזה מסביר למה אני מחייכת גם כשאין לי כוח – כי לפעמים, אם מתחילים מבחוץ, הפנים כבר יצטרף לבד.

הידעתם?! לא רק בני אדם צוחקים! גם חולדות, דולפינים ושימפנזים מפיקים קולות צחוק כשהם משחקים או מדגדגים אותם. תכלס, זה אומר שהשמחה היא שפה אוניברסלית, ואני לגמרי בעד לדבר אותה כמה שיותר.

הידעתם?! לצחוק יש כוח חיבור מטורף – וכבר יצא לי לגלות שאפילו עם אנשים שאני בקושי מכירה, צחוק משותף יכול להפוך לזיכרון שנשאר לנצח. 

אז קדימה תצחקו ותצחקו עוד ועוד 

ימים כלילות רק רוצה לא להיות
והמתנה, המתנה המותנית באהבה
נשמה חשוכה
תן לי אותך ולא רק אם
תן אהבה בלי "תן אם...", בלי תנאים

שוב זה קרה. לילות נמתחים אל תוך עצמם, שקט דוקר, עייפות שלא יודעת מנוחה. המיטה הופכת לכלוב של מחשבות, אור ירח חיוור מצייר צללים על הקירות, והעיניים – מסרבות להיעצם.

אני מכירה את התחושה הזו, את הגוף שנכנע לעייפות אבל הראש מסרב לוותר. השעות הקטנות נמתחות כמו חוטים דקים של זמן, מסתבכות אחת בשנייה, נכרכות סביבי. אני מוצאת את עצמי סופרת דקות, מאזינה לנשימות של העולם הישן, בזמן שאני ערה מדי בשביל לחלום.

אולי זה מה שהופך את הלילות האלו לכל כך כבדים – הידיעה שאני לבד בהם. שהעיר ישנה, שהאנשים סביבי שקועים בחלומות, ורק אני נושאת את המשקל של שעות שאין להן סוף. ניסיתי לקרוא, ניסיתי לכתוב, ניסיתי לשקוע במוזיקה שקטה, אבל שום דבר לא הצליח לשחרר אותי מהאחיזה של הלילה.

ובכל זאת, אולי יש משהו בלילות הלבנים האלו. אולי דווקא בהם, במקומות הכי שקטים, אפשר לשמוע את עצמנו. אולי בין אור לצל, בין עייפות ליקיצה, מסתתרות התשובות ששעות היום לא מאפשרות למצוא.

ועכשיו, כשהבוקר מתגנב מהאופק, אני שואלת את עצמי – כמה זמן יעבור עד שהלילה הבא שוב יכבול אותי אליו?

פורים הוא חג של הסתרה וגילוי, של צחוק שמתערבב בתחפושת ושל מציאות שמקבלת פנים חדשות, צבעוניות יותר. פעם בשנה אנחנו משחקים תפקיד, הופכים למישהו אחר, ובין כל הרעש והשמחה, קל לשכוח שלפעמים אנחנו מחופשים גם בלי מסכה אמיתית.

כי כמה פעמים חייכתי כשלא באמת היה לי כוח?
כמה פעמים אמרתי “הכול בסדר” כשמשהו בפנים התפרק?
כמה פעמים עטפתי את עצמי בביטחון מזויף, רק כדי שלא יראו את הסדקים?

אנחנו מתרגלים לחיות עם המסכות שלנו. יש מסכות של חוזק, של אדישות, של שלמות. חלקן נבנות מתוך פחד להיפגע, אחרות כדי לא להכביד על הסביבה, ויש גם כאלה שפשוט שכחנו להסיר. ככל שהזמן עובר, הגבול בין התחפושת לבין מי שאנחנו באמת מתחיל להיטשטש.

אבל מה קורה כשהמסכה נסדקת?
כשהיא נופלת פתאום, מול האדם הלא נכון או אולי דווקא מול האדם הכי נכון?
זה רגע מפחיד, אבל אולי יש בו גם חירות. כי מאחורי המסכה, שם נמצאת האמת. שם נמצאת הפגיעות, הרוך, הכאב – אבל גם היופי.

אולי פורים הוא תזכורת. לא רק ליום שבו מותר לנו לשחק תפקיד אחר, אלא גם להזדמנות לבדוק אם אנחנו עדיין זוכרים איך אנחנו נראים בלי כל ההסתרות. האם יש מקום שבו אני יכולה להיות פשוט אני, בלי לחשוש, בלי להסתיר?

ואולי השאלה האמיתית היא – מול מי אני מרשה לעצמי להוריד את המסכה? 

למה זה תמיד ככה? האנשים שאני הכי רוצה את תשומת הלב שלהם—בדיוק הם לא שמים עליי. ואולי אני רוצה אותם כל כך בגלל שהם לא רואים אותי?
יש קשרים כאלה, שבהם תמיד אני היוזמת. תמיד אני זו שמניעה, כותבת, מציעה, שואלת “מתי נפגשים?”. אני לא עושה את זה ממקום של אגו, אני פשוט רוצה להיות שם. 

אבל לפעמים זה שוחק. במיוחד כשאני רואה איך אותם אנשים כן מצליחים להיות נוכחים בשביל אחרים. זה גורם לי לתהות—אולי אני פשוט לא מספיק חשובה להם? אולי אני סתם רודפת אחרי משהו שאף פעם לא יהיה שלי?

עולה בי רצון להיעלם. להפסיק לשלוח הודעות. לראות מי ירגיש בחסר שלי. זה אולי מבחן סמוי, אבל אולי זה גם הדרך שלי לבדוק איפה אני באמת עומדת. 

אבל אז אני שואלת את עצמי—האם אני באמת רוצה קשרים שמבוססים על מבחנים? האם אני רוצה שיחפשו אותי רק כי הפסקתי ליזום?
ואולי התשובה טמונה במקום אחר. אולי זה לא להיעלם, אלא פשוט להפנות את האנרגיה שלי למקומות שבהם היא מתקבלת באהבה. לתת למה שזורם לזרום, ולא להיאחז בכוח במקומות שלא רואים אותי. 

כי בסוף, כשאני מפסיקה לרדוף אחרי אלה שלא רואים אותי, אני מפנה מקום לאנשים שכן. 

אחרי שבוע מלא בעשייה, כזה שממלא את הנפש עד הקצה.
חברים מקיפים אותי, אהבה מורגשת, הכל רוטט באנרגיה חיה.
ואז – השקט.

כמה ימים לבד, והספקות מתגנבים חזרה.
החוסרים לוחשים לי שהם עדיין כאן.
הכאב מזכיר לי שהוא לא באמת הלך.

וכמה שזה צפוי, זה תמיד מצליח להכאיב מחדש.
אני יודעת איך זה עובד – איך רגעי האור מתפוגגים,
איך השקט שסביבי הופך לרעש פנימי שאי אפשר לברוח ממנו.

אתה מכיר אותי.
אתה יודע שאני חזקה, שאתה לא תראה עליי דבר.
אבל בפנים, אני רק מבקשת –
אל תשאירו אותי לבד!