נכנס לכלוב

פעם בחודש אני מקבל זריקה של גבריות.

בשם המוכר: טסטוסטרון.

בשם המדעי: טיפול בטסטווירון.

בתכלס: כשדוקרים אותי כדי לדחוף לי שומן כואב לתחת.

היום בבוקר עשיתי את הזריקה החודשית.

זאת זריקה כואבת ומאוד לא נעימה.

הגוף מתכווץ מהידיעה שזה מגיע,

לא משנה כמה אני יודע שלהרפות עוזר.

אני מקבל מנה אחת. קצובה.

כזאת שמספיקה לי בדיוק ל4 שבועות.

כל זריקה שמתרוקנת לתוכי היא כמו שעון חול ששוב ושוב הופכים מחדש ומתחיל להתרוקן מעצמו.

הספירה לאחור מתחילה והגבריות שלי - הפיזית, חזותית, גופנית, הורמונלית - מתחילה להיגמר עד שלא תהיה יותר.

פשוט כי לי אין את היכולת הביולוגית לייצר אותה בעצמי. הדבר שנותן לי את הגבריות שלי - הוא לא שלי.

הוא לא מיוצר בתוכי.

הוא מגיע מבחוץ.

ממדף בבית מרקחת.

מידיים של אישה זרה.

די מטורף.

זה קצת משפיל.

זה קצת מכעיס.

זה מאוד מטריד.

זה מדאיג לפעמים.

זה עצוב וזה שמח.

זה מה שהופך אותי לאני.

זו התחייבות שלי כלפי עצמי.

זאת חובה וזאת גם זכות.

ויש לי פנטזיה.

פנטזיה של קשר. אבל לא סתם קשר.

קשר עמוק. אוהב. מחזיק.

תלותי — אבל לא תולה .

תלות שיש בה הסכמה. גבולות. טקסים. אמון.

פנטזיה שבה הזריקה לא תגיע מידיים של אחות עם כפפות חד-פעמיות.

היא תגיע ממי שאני בוחר שתרכז את הכוח הזה בידיים שלה.

בת זוג. או בן זוג.

אדם שאוהב אותי, מכיר את הפינות הכי שבריריות בגבריות שלי —

ומוכן להחזיק אותן, לאט ובזהירות, ולהזריק אותן חזרה פנימה.

ואולי, אולי אפילו בידיים של שולטת.

שולטת שתרצה להחזיק בשתי ידיה את הגבריות שלי ותבחר לתת לי אותה. עבורי אבל קודם כל עבור עצמה.

שולטת שלא רק יודעת מה אני צריך,

אלא גם קובעת מתי הרווחתי את זה.

שתבחן אותי, תדרוש ממני, תציב תנאים.

תיתן לי להילחם על הזכות לקבל ממנה את מה שאני לא מסוגל לייצר לבד.

את הגבריות שלי.

את מי שאני מרגיש שאני.