החופש לחפש

חג בפתח! סיוטט.

כמה שאני לא סובלת את זה

בא לי לברוח מכל הבלאגן.

לא אוהבת את הלחץ, ההכנות האינסופיות… ובתוך הטירוף של הערב כשהכל כבר נקי וכמעט מוכן , ננעלנו אני, עצמי ואנוכי עם הויברטור הכי עוצמתי שלי לקוורטט מפרק במיוחד שיחזיר לי את האוויר לריאות.

כבר לא חושבת על התפריט, על מי ישב איפה, על מה וכמה צריכה להספיק. ממש ממש לא

רגליים פתוחות, ראש שמוט לאחור, קצב אחיד , דופק מטפס, נשימה כבדה, תשוקה מטפסת לי בעמוד בשדרה

אורגזמה- סוחפת , מסדרת את הראש , מרפאה 

על הזין שלי הכל!! תכלס, זו הצהרה יפיפיה💥🌋

לפעמים אני שוכבת על הגב, ידיים קשורות, רגליים פתוחות, והמחשבה היחידה שחוזרת לי בראש היא: אני חפץ. אני לא אדם. אני רק גוף, רק חור.

זה מדליק אותי ברמות שלא נעים לי להודות בהן בקול.

כי מה יש שם, בלרצות שירמסו אותך, שידברו אלייך כמו אל כלום?

איך זה יכול להיות שדווקא ברגעים של השפלה, אני מרגישה הכי נוכחת, הכי חיה, הכי שייכת?

לא קורבן. רק בחירה, הזמנה ברורה!! 

אני רוצה להיבלע בתוך הכאב הזה, להריח את הפחד, לטעום את הדמעות, עד שיהפוך לעונג.

זה עונג אחר. עמוק. לא מתוק, לא נעים, אלא צורב, פוער, מפרק.

האם אני מתקנת את מה שנשבר בי או פשוט מתענגת על הרס חדש?

החפצה או חירות עמוקה ממה שמעזה לדמיין כל פעם מחדש?

השפלה שעוקצת כל תא, קול שקט שצועק בראשי

השולטת שאני מסכימה, חשופה, פרועה, 

כיסוי דק לעונג אחר לגמרי

שאין לו מילים

לא לדבר , רק להרגיש.

ציוץ הציפורים העיר אותי רך, עדין, כמעט תמים.

איזה ניגוד מהדהד ביני לביני 

בין העולם שמתהווה עכשיו באור ראשון, לבין המחשבות שלי,

הלחות, המלוכלכות, הלא-מצונזרות.

האם זה טבעי כל כך להיות רטובה בבוקר?

עוד לא אמרתי מילה, עוד לא שתיתי קפה

מתעוררת אל תוך תשוקה שלא הלכה לישון בכלל.

מביטה הצידה אליך נם את שנתך… השעה 5:15

לקחת אותך עמוק פנימה למציצה עכשיו? כמה בא לי

לעלות עליך בעדינות לרכיבת בוקר… מושלם

להוציא את הויברטור שלי ופשוט לענג את עצמי? הרעש…

קשה לבחור.

אתה ישן כל כך טוב ועמוק רגע לפני זריחה

מביטה בך ומלטפת בשקט.

הדגדגן שלי נפוח וכואב 

הכוס רטוב ודורש

זו היתה אורגזמה שקטה ומהירה שחתכה כמו סכין חדה

עכשיו שותה קפה במרפסת והנה שוב…הדקירה העדינה

זו היתה המנה הראשונה

לדעתי 6:00 זה זמן מושלם לצאת לרכיבה.

יש בקרים שמתעוררת עם מיליון שאלות 

יש בקרים שיש לי את כל התשובות 

אבל הבוקר בזה הוא רק שאלות

שבאות ,הולכות, תמיד מפלחות.

מה קורה בי כשאני לא יודעת לעצור?

כשמילים מגמירות אותי סתם כך באמצע היום?

מה אם הפחדים הכי עמוקים שלי  הם גם הפנטזיות הכי רטובות שלי?

מה קורה כשאני חייבת לגעת בעצמי, לא כדי לגמור , רק כדי להרגיש שאני חיה?

איך זה שכאב ותשוקה הם החברים הכי טובים בי?

האם זה נורמלי להרגיש עונג שורף וצורב ללא שום מגע?

מה אם הגבולות שלי לא קבועים? מה אם הם גמישים, נוזלים, בועטים  ואין לי כוונה לעצור אותם?

מה יקרה אם אגיד בקול רם את כל מה שחי בי?

אם לא אלחש אלא אצרח: אני רעבה. אני חרמנית. אני זקוקה.

מה אם אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה יותר — חיבוק, סטירה או שיר הלל?

למה אני נרטבת דווקא כשאני לא אמורה?

מה אם הדמיון שלי מסוכן מדי למי שלא מעז?

מה קורה אם אתן לעצמי לכתוב הכל, בלי סינון, בלי צנזורה?

ואם כל השאלות — הן כבר התשובה?

המוח שלי , הגוף התשוקתי שלי

שיתוף פעולה פנומנלי 

ההכרה בזה מציפה אותי ממש הרגע

יושבת , כותבת, נוטפת

יד אחת מקלידה והשניה בקושי נוגעת, מלטפת

אני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ 

המוח שלי מתפוצץ.

לא מרעש. לא מכאב.

מתשוקה.

המחשבה עליו זוחלת לי על העור כמו אצבע סמויה משאירה סימנים.

איך אפשר שלא להגיב לזה?

המילים נצרבות לי בתודעה, חוזרות שוב ושוב, מתגרות בי, משחקות בי.

אני לא צריכה יותר מזה.

הגוף שלי עונה בלי ששאלו אותו כלום.

השפתיים נפשקות בשקט, הנשימה מתכווצת.

הבטן מתהדקת, שריר פנימי נמתח, כאילו הוא באמת שם, קרוב מדי.

הוא לא נוגע בי עכשיו

אפילו לא קרוב.

אבל אני כבר שם.

נמסה, נשרפת, נטרפת.

היד שלי מחליקה בקושי על העור, מלטפת לאן שלא צריך.

כמעט.

עוד לא.

אני משחקת עם עצמי את המשחק שהוא התחיל,

ממשיכה אותו רק עוד קצת.

נותנת לראש להוביל, לגוף להיענות, לתחושת העונג לבעור מתחת לעור.

זה הרגע שבו הכל מתלכד.

המחשבה, המגע, הפעימה שמכה מבפנים.

אין הבדל יותר בין הגוף שלי למוח שלי.

אני לא יודעת איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

אני מרגישה.

היא מגיעה כמו זרם ששוטף לי

את התודעה

רועדת בלי שליטה.

תכתבי!!

בלי מעצורים, בלי לחשוב על מסגרות.

תני למילים להיות שוט על העור, נשימה חמה בעורף, סימן אדום על הירך הפנימית.

חדה ,חצופה ,בלתי מתנצלת

מה מגיע אחרי השוט?

דופק מואץ, עצירה דרמטית

כאב מתוק או עונג צורב ומשפיל?

תני לזה לקרות על הגוף, על הדף

בלי לחשוב פשוט תכתבי

כמה קולות יש בי, ואין לי שום כוונה להשתיק אותם.

אני לא מסדרת אותם יפה בשורות, לא מכניסה לתבניות.

אני נותנת להם לבעוט, להשתולל, לבעור.

להיות

זו ששולטת, וזו שמתמסרת.

זו ששורטת, וזו שנשרטת.

זו שלוחשת מילים חדות כמו להב, וזו שנושכת שפתיים כדי לא לצרוח.

זו שמותחת את הגבולות, וזו שרועדת כשחוצים אותם.

תכתבי הכל! 

זה בוסרי, זה גולמי

כתיבה שאין בה מנוחה כי היא לא אמורה לתת מנוחה

ככה בדיוק, בלי לסדר, בלי לעצור בלי לרכך

להיות

תכתבי!!

הטעם שלו על שפתי.

עקבותיו נצרבים בי, נספגים בלשון, מתמוססים לתוך נשימה חמה.

מליחות קלה של עור מתוח.

עקצוץ מתוח של פחד וכמיהה.

רמז למשהו עמוק יותר, שאי אפשר להגדיר רק לטעום, להרגיש, לדעת.

אני סוגרת עליו שפתיים, איטי, מכוון, נותנת לו להבין שאין דרך חזרה. 

יונקת, שואבת, שורטת, עוצרת, 

הוא משתהה לרגע- רועד, נכנע, משתוקק.

הוא שלי. בטעם, במגע, בנשימה.

שותה אותו עד תום, עד הטיפה האחרונה והטעם… הטעם. 

צורבת זכרון  

וזה רק הרגע הראשון.

נקודת המפגש

הבוקר, עמדתי מול הים.

ראיתי איך השמיים נצבעים לאט בצבעים רכים של בין חושך לאור, איך הם משתקפים במים, מתמזגים, נבלעים זה בזה עד שאין לדעת היכן נגמר הים ומתחיל הרקיע.

וזה בדיוק החיבור שאני מחפשת.

לא שליטה יבשה, לא כניעה עיוורת.

אלא התמזגות.

רוצה להרגיש את הרגע שבו הוא מתמסר עד כדי כך שאין יותר “אני” ו”אתה”.

שבו המבטים אומרים הכול, הגוף יודע את מקומו, הנשימה מסתנכרנת.

שבו אין שאלה מי מחזיק במי, כי הגבולות כבר אינם רלוונטיים.

רוצה להביא אותו לשם.

לנקודה המדויקת הזו, כמו אופק שלא באמת קיים, אבל כל מי שעומד מולו פשוט רואה אותו.

מרגיש אותו.

נמשך אליו.

כי שם, בדיוק שם, מתרחשת הכניעה האמיתית

הוא מולי.

רועד, פוחד, ירא, מאוהב, צמא, חווה, משתוקק.

אני רואה הכול. מרגישה הכול.

אני לא נוגעת בו. לא עכשיו.

המבט שלי חודר דרך שכבות ההגנה שהוא עדיין מנסה לשמור עליהן, דרך השקט המדומה שהוא עוטף בו את עצמו.

הוא יודע שזה חסר טעם. שאני מפרקת אותו כבר עכשיו, בלי מילים, בלי מגע.

כל נשימה שלו מספרת לי מי הוא. כל רעד קליל באצבעותיו. כל ניסיון להחזיק את עצמו יציב.

הוא עומד מולי חשוף, גם אם עדיין לבוש

זקוף, נוטף, הכתם על מכנסיו גדל.

אני רואה את הלב שלו דופק מהר יותר, את הדילמה הפנימית להחזיק מעמד או להישבר כבר עכשיו?

אני משחקת על החוט הדק שבין פחד לרצון בלתי נשלט לרצות אותי.

אני רואה את ההשתוקקות בעיניו, את התשוקה להיבלע, להיעלם בתוכי, לתת לי לקחת הכול.

והוא יודע

אני אקח. אבל רק בקצב שלי.

“עוד לא,” אני לוחשת, והנשימה שלו נעתקת.

הוא שלי.

וזה רק מתחיל.