במסיבת פורים באחד המועדונים השווים הערב…
על רחבת הריקודים.
זוגות מתחבקים וזזים להם בקצב.
נשים חשופות מתערטלות בתחפושות קטנות במיוחד
ציידים מסתובבים במרחב המועדון, עיניהם סורקות, מחפשות.
ואני? אני מתבוננת ולומדת.
תוך כדי תנועה של הגוף
זזה ובוחנת
כמה מרתקים בני האדם.
כמה מרתק הוא המוח האנושי
האם התנועה שלהם מונעת מתשוקה אמיתית או מהרצון להרגיש שייכים לרגע?
האם החיבוק הזה הוא ביטוי של חום או רק חלק מהמשחק החברתי?
האם הציידים צדים, או שבעצם הם הניצודים?
המוזיקה רועמת, הקצב סוחף, אבל בתוך כל זה אני שומעת משהו אחר.
את הלחישות השקטות שמתחת לפני השטח.
את הפחדים שמתחפשים לביטחון, את הרצונות שמתחבאים מאחורי תנועה מחושבת.
מי מוביל את הריקוד באמת – הגוף, הלב,
או הצורך שיראו אותנו?
וברגע הזה, אני תוהה – האם אנחנו אי פעם משוחררים באמת?
או שכל מה שקורה כאן, על הרחבה,
הוא רק משחק תפקידים?