החדר אפוף צללים רכים.
האוויר כבד, טעון, רגע לפני הסערה.
היא עומדת שם, קצות האצבעות שלה נוגעות לא נוגעות בשולי השולחן
הוא קרוב. לא נוגע. רק נוכח.
המבט שלו שואל.
המבט שלה עונה.
המשחק מתחיל, הם יודעים את הכללים וגם הפעם אין תפקידים קבועים.
היא מתקרבת, כמעט תובעת את השליטה לידיה.
הוא מחייך, רואה את האש שמבזיקה בעיניה, נותן לה למשוך את החוטים.
אבל אז תנועה קטנה מצידו, כמעט בלתי מורגשת.
יד על מפרק ידה, כובד קל של גוף, היא מבינה.
הרגע התהפכו היוצרות
זה לא מאבק, זה ריקוד.
כשהיא דוחפת , הוא נסוג.
כשהוא לוקח , היא נותנת.
הם מטיילים על כל הסקאלה, בלי מחויבות לצד אחד.
לרגע היא שולטת. לרגע היא נשלטת.
לרגע הוא זה שמוביל וברגע הבא הוא זה שנכנע.
הם לא צריכים מילים, רק גוף שמגיב, שמזהה, שמבין.
לא קרב, הסכמה.
זו בדיוק הסערה!
שניהם
שני קטבים שנפגשים, שני גלים שמתנפצים זה אל זה, מתמזגים וחוזרים להתנגש.
אין צד אחד, אין אמת אחת, אין שליטה מוחלטת.
יש רק קצב מתחלף, כמו נשימה.
המרחק ביניהם נסגר באיטיות מתגרה.
עיניים נלכדות, יד שמושטת בקמצוץ של פקודה.
אבל בדיוק כשהוא חושב שהיא תישמע לו, היא מסובבת את המשחק עליו.
אצבעותיה נכרכות סביב פרק ידו, עדינות אך תקיפות, דוחפות אותו קלות אחורה.
חיוך מרומז נמתח על פניו ,תנועה כל כך קטנה אבל משמעותה ברורה.
הוא נותן לה להוביל. לרגע.
לתת לה לטעום את הכוח, לתת לה להאמין שהיא מכוונת את הזרימה.
ואז תפנית חדה.
בבת אחת הוא תופס אותה, משכיב אותה על גבה, לכודה בין זרועותיו, כובד גופו עוטף אותה בדיוק כמו שהיא אוהבת
כלואה, נאנחת בפראות ראשונית
היא נמסה תחתיו, רק כדי למצוא את ההזדמנות הבאה להתהפך.
כי במשחק שלהם, אף אחד לא נותר במקום אחד לאורך זמן.
הם רוקדים ריקוד יפיפה וחייתי
הוא יודע מתי לתת לה להרגיש בלתי מנוצחת.
היא יודעת מתי למשוך אותו פנימה
כל מה שנאמר, נאמר במגע.
כל מה שלא נאמר, מהדהד חזק יותר באוויר.
הם מתחלפים, מתמסרים, מגלים עוצמה בלהיות גם וגם.
לא מוגבלים, לא כבולים
ואז שקט.
נשימות מתאזנות.
גוף לגוף, בלי תפקידים.
רק רגע אחד של צעקה שקטה ושקט צועק בתוך הטירוף.
