אני מתעוררת, אבל אולי זו עדיין לא אני.
הגוף שלי רפוי, כמו אחרי לילה של מגעים סוערים, אבל הראש עוד שייך לעולם שבניתי לי בחלום. יד מונחת על מותניי, מוכרת, תובענית, או אולי רק הזיכרון שלה. אני נושמת עמוק האוויר סמיך מתשוקה, או שזה רק הד של הלילה?
אם זה חלום, אל תעיר אותי. ואם זו מציאות… תן להמשיך לחלום אותך.”
היקיצה נמרחת על העור כמו קטיפה.
האור הרך של הבוקר מתעקש לחדור דרך הווילון, אבל החום שמתחת לשמיכה עוצר את הזמן. העפעפיים עדיין כבדים, הגוף דרוך למחצה, איפשהו בין ערות לסם מתוק של חלום.
ריח מוכר עוטף אותי
תערובת של עור חם, שאריות לילה וחשמל סטטי באוויר. אני לא זזה. עדיין לא. רוצה להישאר בדיוק כאן, ברגע שבו הדמיון עוד לא פינה את מקומו לידיעה. היד שנסמכת על ירך חשופה, נשימה שמתארכת בצליל כמעט בלתי מורגש. אני ערה? הוא ער? או שהמשחק ממשיך גם עכשיו, בשוליים המטושטשים של ההכרה?
נגיעה אחת, איטית. כמעט תועה.
והנה זה שוב קורה
הרגע שבו החלום מחליט אם להישאר, או להפוך למציאות
בוקר טוב ☀️🌤️