היא יצאה ממני היום לפני 25 שנה.
ילדה בת 22 שהביאה ילדה
הגוף שלי שחרר אותה אל העולם, אבל הרחם שלי עדיין מחזיקה אותה. לא פיזית, לא כפי שהחזיקה אז, אלא באופנים אחרים במרחב בלתי נראה של אהבה, דאגה, ידיעה עמוקה שהיא תמיד שם, בתוכי, גם כשהיא רחוקה.
הרחם היא לא רק איבר, היא מצב תודעתי. היא היכולת להחזיק, לשמור, לתת חום גם כשלא נוגעים. היא המקום שבו מתמסרים לביטחון המוחלט, בלי פחד, בלי הצורך לשלוט או לדעת מה יקרה.
וזה זורק אותי ישירות לעולם שלי.
למרחב שבו החזקה והתמסרות רוקדות יחד.
למקום שבו חוגגת חופש אמיתי בהיותי עוטפת ועטופה
כי רחם אמיתי לא כולא, הוא מאפשר.
הוא גבול שמגן, הוא יד שמלטפת וגם משחררת.
כמו הידיים שלי שהחזיקו אותה אז, כמו הלב שלי שמחזיק אותה עכשיו ולעולם.
כי הרחם לעולם לא נעלמת.
היא ממשיכה לפעום בתוכי, בתוכה, בכל קשר שבו יש חום, הגנה, שייכות.
בכל רגע שבו אני מרשה לעצמי להיות גם זו שמחזיקה וגם זו שמוחזקת