חמישי , חצות,
הפינאלה של השבוע ההזוי הזה היתה תבנית ארוחת שישי היפיפייה שהתנפצה לי לפני שעה על רצפת המטבח לרסיסים.
עמדתי
עמדתי שם, מול חלקי העוף שעד לפני רגע הריחו כמו שבת מושלמת,
מול הירקות שחתכתי בסבלנות של מי שמנסה למצוא קצת סדר בבלאגן,
מול עשבי התיבול שאני אוהבת כי הם מריחים כמו בית רגוע
מול הרוטב המאוזן כל כך שהתיז והתפזר על ארונות המטבח
ושאגתי… באמת????
והאמת?
לא צחקתי.
לא נרגעתי.
לא קיבלתי שום “מסר מהיקום”.
הסתכלתי על הרצפה
ועל כל מה שהשקעתי בדבר הקטן הזה
הארוחה של מחר
וראיתי איך אני בעצמי עומדת בדיוק באותו מצב:
תשושה,
מרוקנת,
שנייה לפני גלישה.
ואגיד לכם משהו
זה לא הרגע המרפא של “להיות אנושית”.
זה הרגע שבו את אומרת לעצמך:
די.
באמת די.
השבוע הזה לא היה עמוס.
הוא היה כבד.
כבד מהסוג שמכאיב לעצמות.
שבכל יום בו קורה משהו קטן נוסף
ואת כבר לא יודעת איפה לאחוז.
והעוף הזה?
הוא לא “נפל”.
הוא היה הזרז.
הקליק.
הקש ששובר גב של אישה מאד חזקה ועוצמתית!
כי האמת היא שזה לא רק העוף.
זה כל מה שהחזקתי בלי אוויר.
כל מה שסחבתי בלי מנוחה.
כל מה שבלעתי כי “זה קטן”.
כל מה שאמרתי לעצמי “אני אסתדר”.
ופתאום
לא הסתדרתי.
ופתאום
הגוף שלי אמר לי:
אני מלאה.
גולשת.
די.
זה לא רגע יפה.
זה לא רגע מעצים.
זה רגע של “אני לא יכולה יותר”.
והוא אמיתי יותר מכל כתיבה פיוטית שננסה לשים עליו.