היה לי ערב מוזר.
מסיבת יום הולדת של חבר ותיק, לא ראיתי אותו שנים.
לא תכננתי להישאר הרבה - נכנסתי, אמרתי שלום, מזגתי לעצמי וויסקי.
ואז ראיתי אותה.
היא ישבה בצד, שמלה שחורה, מחזיקה כוס יין לבן.
העיניים שלה כל הזמן חיפשו משהו לא ידעתי מה.
אבל בשנייה שהמבט שלנו נפגש, ידעתי שהיא מרגישה אותי.
לא ברמה הרגילה. אחרת.
אשתו של החבר הציגה בינינו, זרקה איזה “תכירו זו נעמה, מהעבודה שלי.”
חייכתי, לחצתי יד, והיא רק אמרה:
שמעתי עליך כמה דברים.
צחקתי. “זה תלוי מי סיפר.”
היא ענתה: “היא אמרה שאתה... קצת שונה.”
לא שאלתי מה הכוונה.
רק השארתי שתיקה.
והיא הרגישה אותה.
במהלך הערב היינו קרובים.
לא בכוונה - פשוט כל פעם כשהחלפתי מקום, איכשהו היא הייתה שם.
וכשהגשתי לה את הדרינק השני, היא שאלה,
חצי בצחוק, חצי בבדיקה:
“יש לך איזה סטייה?”
אמרתי לה, “אני לא קורא לזה סטייה.
אבל אם את מתכוונת למה שאני חושב אז כן. שליטה.”
היא הורידה את העיניים, ואז החזירה מבט.
והפעם הוא היה אחר.
חד.
כמעט מתריס.
אבל לא באמת.
אחרי כמה זמן אמרתי לה,
“אני זז.
אם את רוצה להמשיך לדבר תכתבי לי.”
השארתי את המספר שלי והלכתי.
למחרת ב־10:17 בבוקר קיבלתי ממנה הודעה:
“אתה מטריד אותי במחשבה שלך.
ולא עשית כלום.
רוצה קפה?”
באותו ערב היא הייתה אצלי.
קפה לא היה שם.
אבל גם לא סשן.
ישבנו.
היא סיפרה.
הבנתי שהכול חדש לה.
שהיא סקרנית, אבל פוחדת מעצמה.
שיש לה רגשות שהיא לא יודעת להסביר.
ואז שאלתי אותה בשקט:
“את סומכת עליי?”
היא הנהנה.
במבט.
לא היה צריך מילים.
“תורידי נעליים.
תעמדי מולי.
ידיים מאחורי הגב.”
היא ביצעה.
רעדה.
לא מצינה.
מהידיעה שזה אמיתי.
הסתכלתי עליה.
לא נגעתי.
לא קשרתי.
לא לחצתי.
היא אמרה בשקט:
“אני לא מבינה מה קורה לי.”
עניתי:
“את לא צריכה להבין.
את רק צריכה להרגיש.”
וזה בדיוק מה שהיא עשתה.
זה היה הערב הראשון שלה בעולם הזה.
ולמרות שלא ירדתי לה, לא קשרתי, לא שלפתי צעצועים
היא רעדה יותר מכל נשלטת מנוסה שהייתה לי.
כי צעד ראשון אמיתי
לא מתחיל בחבל.
הוא מתחיל בבחירה.