הכל קשור

יש משהו בשבת שלא נותן לי מנוחה.

דווקא כשהכול שקט, כשהעולם על פאוז, הרעש אצלי בפנים רק גובר.

הדמיון מתחיל לטייל.

המוח עובד שעות נוספות.

פתאום אני רואה אותך מול העיניים  ידיים קשורות, גוף מתוח, מבט שואל.

אני לא נוגע  אבל הראש כבר בונה סשן. שבת בצהריים, ואני רעב.

לא לאוכל.

לשליטה.

לצליל הצלפה מדויקת.

ליד על העורף.

לסימן שיישאר עד יום ראשון לפחות.

בשבת  כשהכול עוצר 
השליטה שלי מתחדדת.
והרעב לסשן? רק מתעצם.

היא נכנסה בדממה.

בלי הרבה מילים, רק עם עיניים שאומרות: "אני יודעת למה באתי."

אני מצמיד אותה לקיר.

בלי שאלה, בלי רשות  הגוף שלה כבר יודע.

אני כורך את הידיים שלה לאחור, קושר בקשר כפול.

היא נושמת חזק, הפה פתוח, והעור מצמרר ממתח.

אני מלטף את הגב שלה מלמעלה עד הישבן  ואז מצליף.

לא בבת אחת.

אלא לאט.

אחד.

היא נאנחת.

שתיים.

הגב שלה מקשית כמו קשת.

שלוש.

היא לוחשת בקול חצי שבור: "עוד…"

"ילדה טובה," אני לוחש לה.

אני חובט לה את הישבן עד שהוא בוער, סימנים בצורת אצבעות.

עכשיו היא שלי.

ככה אני מסמן טריטוריה בצלילים, בחריטה, בזיעה.

היא רטובה, נמסה לתוך עצמה, עייפה ולא מסוגלת לחשוב.

אבל היא גם הכי חדה שהייתה.

החבלים מחזיקים אותה בדיוק כמו שצריך יציבה, חשופה, נוזלת.

הידיים שלי גולשות מהמותן אל בין הרגליים.

חמה, רועדת. פתוחה אליי כמו תפילה.

"לא גומרת בלי רשות."

היא נושמת מהר, הראש נזרק לאחור.

אני משחק איתה בקצב 

אצבע אחת. שתיים.

עדינות. תוקפנות.

היא נוזלת לי על האצבעות.

אני לוחש לה באוזן:

"שלוש שניות. אם לא תספיקי – הלך."

היא גונחת.

"…אחת… שתיים…"

הגוף שלה נמתח, מתכווץ, נצמד

אליי.

"שלוש."

והיא מתפרקת.

בול.

על הפקודה.

זה חצי אורגזמה.
כשהעור נרטב והחול יורד,
אני רואה את סימני השיזוף.
ופתאום בא לי ללקק דווקא סימנים אדומים עלייך,
לגרום לך לרעוד בו זמנית מעונג וכאב.

איך ממשיכים ?

רעיונות יתקבלו בברכה.

היו לי קשרים בעבר.

טובים.
נחמדים.
כאלה שאמרו עליהם מהצד “מושלמים”.
אהבה, מגע, סקס.
אבל משהו בפנים תמיד הרגיש לי שטחי.
כאילו אני לא באמת שם  רק משחק את התפקיד.

לא ידעתי איך להסביר את זה.
עד שקרה הרגע ההוא 
הפעם הראשונה שבה החזקתי שליטה בידיים שלי.

היא ירדה על הברכיים,
בלי משחקים, בלי מילים מיותרות,
הורידה עיניים 
והגוף שלה ענה לי עוד לפני שדיברתי.

משהו בי נדלק שם.
לא גירוי  אלא הבנה.
אני לא מחפש מישהי שתהיה איתי 
אני צריך מישהי שתהיה שלי.

זה לא היה רק סשן.
זה לא היה רק סט.
זה היה רגע של שקט.
של אמת.
של כוח שהוא לא כוח פיזי  אלא נוכחות.

ומאז?
קשר ונילי פשוט לא מצליח לגעת בי.
גם אם היא מדהימה, מושכת, מדברת אליי 
אם אין שם כניעה אמיתית,
אם העיניים שלה לא שואלות “מה עכשיו, אדון שלי?”
זה פשוט מרגיש… ריק.

ראיתי את זה גם באחרים.
כל מי שחווה את זה באמת  לא חוזר.
לא כי אסור.
לא כי זה לא מקובל.
כי הנשמה כבר יודעת מה היא מחפשת.

וכמו נרקומן אחרי טעימה ראשונה 
אתה לא מחפש תחליפים.
לא מנסה להסתדר בלי.
אתה רק שואל את עצמך מתי תרגיש את זה שוב.

ואז אתה קולט 

שום דבר אחר כבר לא מרגיש אותו דבר.
גם אם חשבת שזה היה רגע, תקופה, חוויה 
העולם השתנה.
אתה השתנית.
והטעם הזה של אמת, של חיבור, של שליטה 
כבר לא יוצא ממך.

נגעת  נסעת.
ומכאן אתה פשוט לא חוזר.

 שישי בבוקר.
קמתי מאוחר מהתכנון.
יש טסט לרכב, ואני רץ כמו משוגע למקלחת.

שוטף פנים, מצחצח שיניים 

ופתאום אני דורך עליו.

המחסום פה. זרוק על הרצפה.

שנייה לקלוט מה לעזאזל הוא עושה שם 
ואז הכול עולה.

אתמול בלילה. חמישי.
מפגש מקרי.
אני עם שקית בסופר. היא עם מבט.

עברו כמה שנים מאז.
אבל הגוף שלה לא שכח.
והעיניים שלי ידעו לקרוא הכול בלי מילה אחת.

עשר דקות אחר כך, היא הייתה אצלי.
בלי הודעה. בלי דרמה.
פשוט על הברכיים – מחכה לפקודה.

אני לא ביקשתי. היא לא התחננה.
היא פשוט פתחה את הפה לבד.

המחסום היה שם,
הידיים שלי בדיוק איפה שהן צריכות להיות,
והנשימות שלה לא נלחמו בי 
הן נכנעו.

היא רעדה בדיוק כמו אז.
הגוף שלה התמסר כמו מי שמבינה ששום דבר לא השתנה 
שהיא עדיין יודעת למי היא שייכת.

בלילה היא הלכה בלי טקסים.
אבל השאירה את המחסום על הרצפה.

ועכשיו אני פה,
קצת באיחור,
ועם זיכרון שחזר לי בפרצוף בסטירה.

המחסום אולי נפל — אבל היא יודעת טוב למי היא שייכת.

 

שבת בבוקר.

יצאנו לשטח.

לא דרום אדום, לא טיול של אינסטגרם 

יער קטן ליד מושב במרכז, איפה שאני אוהב לנשום.

ארזתי אוכל 

כי אצל תימנים אין שבת בלי ג’חנון,

רסק ביתי, ביצים חומות קשות, וחריף בצד.

זה לא תפריט.

זה שורש.

היא נסעה לידי עם חיוך שקט,

לבושה רק בחולצה שלי, בלי תחתונים.

עיניים מושפלות,

גוף דרוך 

בדיוק כמו שאני אוהב.

הגענו.

שמיכה על האדמה.

היא עזרה לי לפרוס, הוציאה את השקית 

אבל לא נגעה באוכל עד שקיבלה רשות.

"על הגב," אמרתי בשקט.

והיא נשכבה.

רגליים פתוחות קלות,

ירכיים פשוקות לפי הפקודה,

והעור שלה כבר רטוב, גם בלי מגע.

ירדתי עליה לאט.

הלשון שלי נגעה בכל נקודה כמו ציווי.

לא מיהרתי 

רק גרמתי לה להחזיק את עצמה עם הידיים מתוחות על השמיכה.

כשהרגשתי אותה רועדת,

תחבתי שתי אצבעות פנימה,

והיד השנייה שלי סגרה לה על הגרון 

עד שהעיניים שלה התהפכו מרוב עונג.

היא לא דיברה.

רק שחררה גניחה כבושה,

והגוף שלה התמסר לי כמו מאפה חם שיצא מהשקית 

נפתח בדיוק כשמגיע הרגע.

אחרי שגמרה,

היא קמה בשקט,

קשרה שוב את החולצה,

והגישה לי את הג’חנון עם הידיים שרעדו עדיין.

וזה בדיוק מה שאני אוהב בשבת 

לא רק ריח של בצק ושום,

אלא לדעת שכל מקום שאני לוקח אותה אליו,

גם בטבע 

היא זוכרת למי היא שייכת.

שישי בצהריים, בסיסי.

ריח של שום ובצל מהמחבת,

קצת מוזיקה ברקע,

ואני שקט.

הייתה לי נשלטת באותה תקופה

לא קשר ארוך, אבל חיבור חזק.

היא אהבה לבשל לי,

אבל יותר מזה  אהבה לדעת שהיא מגישה את עצמה, לא רק את האוכל.

באותו יום היא ביקשה לבוא אליי לבשל לשישי.

לא אמרתי הרבה. רק: "תבואי לבושה כמו שצריך."

והיא הבינה.

גופייה דקה, סינר, מבט מושפל.

היא התחילה להכין סלט, דגים, קוסקוס...

ואני?

עמדתי מאחור,

לא עזרתי  רק הנחיתי.

כל תנועה שלה הייתה בשבילי.

כל תיבול  כמו בקשת רשות.

בשלב מסוים שמתי יד על הגב שלה.

לא חזק, לא אגרסיבי.

היא נדרכה.

הרגשתי את הרעד הזה שאתה לא צריך לפרש.

ואז לחשתי לה: "כף בצד. עכשיו את שייכת לי."

היא נשענה על השיש,

ברכיים טיפה כפופות,

והגוף פתוח  בלי ששאלתי,

בלי שהתנגדה.

היא לא דיברה,

רק נשמה חזק.

הסינר נשאר עליה, אבל פתוח מאחור.

החדר כולו הריח מטעם של בישול 

אבל מה שטפטף על הרגליים שלי לא היה שמן זית.

אחרי זה, היא חזרה לסיים את הבישולים.

ידיים קצת רועדות.

שיער מפוזר.

אבל השקט בעיניים שלה היה הכי חזק שראיתי אצלה.

הגשנו את האוכל לשולחן,

וכשחייכתי אליה,

היא רק לחשה:

"אני זוכרת כל רגע. גם כשאני חותכת פטרוזיליה"

הייתי במילואים,

עמדת שמירה בבסיס קטן בשומרון.

שעת לילה מאוחרת, 2:30 לפנות בוקר, שקט בכל הבסיס,

תרמוס עם קפה שחור ביד אחת —

והראש שלי כולו עליה.

ההודעה לא הייתה שאלה.

לא “תבואי?”, לא “מתי?”

פשוט משפט: "אני רוצה אותך כאן."

והיא באה.

ברור שהיא באה.

היא שייכת לי, וכשאני מבקש, היא לא מהססת.

היא התקרבה מהכניסה האחורית לבסיס,

בשקט מוחלט.

לבושה כמו פנטזיה שנשלפה ישר מתוך הראש שלי.

בלי מילים, בלי תיאום, בלי התנגדות.

היא כרעה על הברכיים מולי ליד העמדה,

מכירה את המקום שלה,

ומבינה בלי שאומר כלום.

הרוח הקרירה לא קיררה את המתח.

היא רעדה לא מקור.

מהציפייה. מההכנעה. מהרצון.

הנחתי את הנשק בצד,

נעמדתי מולה,

והיא טיפסה עליי כמו בובה שיודעת למי היא שייכת.

הגוף שלה היה רטוב עוד לפני שנגעתי.

הלשון שלי עלתה עליה לאט,

עצרה איפה שצריך,

והיא גמרה רק מהידיים שלי 

בלי מילים,

רק לחישה אחת שנשמעה בין כל השקט:

"שייכת."

התעוררתי עם תשוקה.
לתת לך ספאנק של אהבה. כזה שישאיר סימן – אדום, חי, נושם.
ואז ללטף, באותה נשימה, את קו האש שהשארתי.

ללוות אותו בליטוף עם האצבעות, להרגיש את הרטט שלך מחלחל לי דרך כפות הידיים.
עד שהעולם כולו מצטמצם לרגע שבין צליל ההצלפה, לנשימה שלך.
ואז – כשאת נמסה לתוך ההרפיה – שוב.
ספאנק מדויק, חד, כמו שאת אוהבת.

ואת מתכווצת לי בין האצבעות.

בדיוק.

בדיוק ככה.

הגוף חשוף.
העור נקי.
המים ניגרו ממני,
אבל כל מחשבה בראש רק הלכה והתחדדה.

לא נשארו שכבות.
לא מגבת.
לא תירוצים.
רק אני.
כמו שאני.

וכל מה שחסר לי ברגע הזה
זו את.
עומדת מולי, שקטה, מבינה לבד מה המשמעות של הגוף החשוף שלי מול העיניים שלך.

את לא אמורה לגעת.
לא אמורה לשאול.
רק לכרוע.
להסתכל.
ולציית.

כי כשאני עירום,
זה לא הזין שלי שאת אמורה לפחד ממנו.
זה השליטה שלי 
שאין עליה כלום,
ועדיין עוטפת אותך לגמרי.

—

Masterofspank@
אין צורך במילים כשאת יודעת בדיוק מה לעשות כשאני ככה.