CNC שליטה, כניעה, ומה שביניהן
CNC (Consensual Non-Consent)
הוא אחד הקינקים הכי חלוקי דעות. זה קינק שלוקח אותנו למשחק עם גבולות—של שליטה, של פחד, של אמון. ולמרות שזה יכול להיראות מבחוץ כמו משהו קיצוני או לא מובן, לא מעט אנשים נמשכים אליו בדיוק בגלל המורכבות שבו.
אבל למה? למה שמישהו ירצה להעמיד פנים שהוא חסר אונים? ולמה שמישהו אחר ירצה להרגיש כאילו הוא כופה על מישהו אחר את הרצונות שלו?
בואו נדבר על זה.
למה להיכנע מרצון?
אם אתם לא בעניין של CNC, יכול להיות שזה נשמע לכם כמו סתירה—למה להעמיד פנים שאני לא רוצה, כשבפועל אני כן? אבל זה בדיוק העניין. בעולם שבו אנחנו חייבים להיות בשליטה כל הזמן, לפעמים כל מה שמתחשק זה פשוט להפסיק להילחם, להפסיק לחשוב, ופשוט להיות נוכחים. לתת למישהו אחר לקחת את ההגה.
זו לא חולשה. להפך. יש כוח אדיר ביכולת להגיד: "אני סומך עליך מספיק כדי לתת לך להוביל אותי לאן שאתה רוצה." ובתוך משחק כמו CNC, זה אפילו יותר עוצמתי. כי למרות שבחוץ זה נראה כאילו איבדנו שליטה, בפועל הכול קורה בתנאים שלנו, עם מילת ביטחון, עם הסכמה, עם תקשורת.
מעבר לזה, יש אנשים שהקינק הזה עוזר להם להתמודד עם פחדים, או אפילו עם חוויות עבר. כשאנחנו לוקחים משהו שיכול היה להיות מפחיד ומכניסים אותו למסגרת של משחק בטוח, זה נותן לנו כוח עליו במקום שהוא יחזיק כוח עלינו. זה כמו אנשים שקופצים בנג'י כדי להתמודד עם פחד גבהים—להרגיש את הפחד, אבל לדעת שזה בטוח.
כמובן שיש גם את העניין הרגשי. הרבה אנשים מדווחים שאחרי סשן כזה הם מרגישים ריקים, אבל בצורה טובה—כאילו כל המתח שהצטבר פשוט השתחרר החוצה. וזה לא מפתיע. בעולם שבו אנחנו צריכים להיות בשליטה כל הזמן, לפעמים הדבר הכי מספק זה דווקא לתת אותה למישהו אחר!
ומה עם הצד השולט?
אם CNC מאפשר לצד הכנוע להשתחרר, אז מה מקבלים מזה אלה שנמצאים בצד השני? למה שמישהו ירצה להרגיש שהוא "כופה" על מישהו אחר משהו, גם כשהוא יודע שזה מה שהוא באמת רוצה? קודם כול, שליטה היא לא רק על כוח—היא גם על נתינה. הרבה אנשים שמעדיפים להיות בצד השולט נהנים להוביל, לקחת אחריות, ליצור חוויה למישהו אחר. הם לא רק "לוקחים", הם גם נותנים—הם נותנים לפרטנר שלהם בדיוק את מה שהוא צריך, גם אם זה אומר לשחק את הדמות של זה ש"מכריח" אותו.
ויש גם את העניין של חוויות אסורות. בני אדם נמשכים למה ש"לא אמור לקרות", למה שמרגיש טאבו או מסוכן. זה מעורר אותנו, זה מגרה את הדמיון, זה מוציא אותנו מהשגרה. אבל ההבדל בין CNC לבין משהו באמת מסוכן הוא שהתשתית פה היא אמון מוחלט. כל מה שקורה זה בהסכמה, מתוך תקשורת, מתוך רצון משותף. וזה מה שהופך את זה לכוחני בלי להיות מזיק, נועז בלי להיות מסוכן. ולבסוף, יש כאן אלמנט של אמון שאין בהרבה דינמיקות אחרות. להחזיק שליטה מוחלטת על מישהו אחר, לדעת שהוא נותן לך להוביל אותו בדיוק לאן שהוא רוצה ללכת—זו אחריות, אבל זו גם אינטימיות עמוקה. לדעת שמישהו סומך עליך ברמה כזו? זו תחושה שקשה למצוא במקום אחר.
מהחוויה האישית שלי , תמיד הייתה לי משיכה לנושא , תמיד ניסיתי להבין למה ..
למה אני מחפשת את האדרנלין מתחושת הפחד שהסיטואציה נותנת לי?
למה אני כל כך נהנת לראות את התחושה הזאת בעיניים של הנשלט/ת שלי?
התשובות שונות מאדם לאדם, וזה מה שיפה בנו , זה מה שיפה בפסיכולוגיה , אין אבסולוטיות בדבר!
