״זו מיכל״- הוא אומר בקול שמסביר בעלות פשוטה, של שנים. אני מחייכת אליה. היא מותחת שפה, זה לא באמת חיוך.
יופי חמודה, אני לוחשת לעצמי במוח, זה בול המקום להתנשא. אם רק היית יודעת שבעלך לחש לי אתמול ב- 12:38 ״אני לא יכול לגמור עם אף אחת בלי לדמיין את התחת שלך. זה פשוט. זה לא משנה עם מי אני נמצא. לא יכול לצאת זרע מהזין שלי אם אני לא מדמיין את התחת שלך מולי״.
את ההלם שלי אפשר היה לשמוע עד הכותל, גרתי אז בירושלים. ציר התפילות שנישא למעלה, הפסיק לאיזה רגע, מההלם. אצלי בראש הוא לא רצה אותי. לא יפה מספיק, לא רזה מספיק. לא בגיל המתאים. הוא ככ זקן אני ככ צעירה.
והנה, הוא מכור אליי.
מאז שמעתי את זה ככ הרבה פעמים. כתב לי את זה ככ הרבה פעמים
״הכרתי אותו לפנייך״- אני משקרת לעצמי במוח, שקר שמאפשר לי להשאר במשחק שהוא ואני משחקים. המטפלת אמרה לי פעם- ״למה את שם? גבר זקן, לא מספיק חתיך, עם סטיות קשות. למה?״ ואיזו תשובה אענה לה? לעצמי?
אין פעם שהוא מנסה למלט את עצמו ואני נותנת לו, מושכת חזרה. בכח, כל האמצעים כשרים.
מביטה בו, כמה כח יש לי עליו. מביטה עליה, חיה בעולם בו היא אפילו לא מחייכת אליי חיוך ראוי. זה מצחיק אותי. בלילה כותבת לו- ״אני לא רוצה להיות פה יותר. הפעם זה לתמיד.״
בעוד שבועיים כשהראש שלו יהיה קבור עמוק בתוך הרטיבות שלי הוא יעלה אליי, לפנים שלי ויביט בי עמוק ילקק את השפה העליונה של הפה, המיצים שלי מרוחים עליו, יחייך חיוך ראוי ויגיד: ״לתמיד, אה?״