יש רגעים שאתה יודע שהם מחוללים, צרובים לעד. יש רגעי בדיעבד, כאלו שרק כשמביטים אחור מבינים שהם שינו אצלך משו עמוק. אבל יש כאלו שהם ב reel time, אתה יודע בורידים, השתנית.
היא קוראת לזה-״רגע בזמן.״
יושבת ישיבה מזרחית על המיטה הענקית שלה, סדין כותנה שחורה והאצבעות שלה ממוללות חוט סורר בעצבנות לא מוסברת. הוא מדבר אליה מהרחוב, ירד לרגע, עצר פגישה חשובה.
״חייב לשמוע אותך, יכול להתקשר?״
״בטח״- היא מתרגשת בלי להבין למה. משהו בזה שעצר את חייו רק כי חייב אותה, מדפיק את ליבה.
הוא מסביר לה בשיחה שלא ישלם לה עוד. זו הפעם האחרונה, ״אני לא יכול יותר, אבל אני לא רוצה לאבד אותך.״ מה הוא רוצה ממני, עוברת לה מחשבה, הוא טחון, מליונר, מה אכפת לו לשלם לה? אם הוא ככ רוצה אותה?
היא פספסה את הרגע בו הזדחל אל מתחת לעורה, משכנע אותה בסבלנות, בעקשנות טורדנית, להיות שלו.
אבל משהו בה מבין שהיא רוצה. הוא מציע לה הרפתקה והיא, מה לה וללונה פארק? היא רוצה שקט. היא מסבירה לו את זה. היא לא יכולה הרפתקאות עכשיו הכל אצלה מתמוטט. זה רפה, ההסבר, כמו קולה, הוא שומע את ההתנגדות מרפה, הוא שומע אותה מתקרבת אליו.
ויוצא לה מהפה- ״יאללה. אני בפנים״ בלי להבין מה זה אומר. ״אשמור עלייך. מבטיח״- הקול שלו צוהל. הוא לא אדם צוהל.
והיא מסמנת מיד את הרגע, היא יודעת שתתחרט ושהוא יחרוט בה דברים שמסכנים אשה שלא רוצה הרפתקאות. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ובגוף שלה גלים התרגשות וחרמנות רטובה.