|
|
|
אני שונאת אותו.
את השולט הראשון שלי.
שהכניס אותי לעולם הזה
וגרם לי להיות רעבה תמידית לשקט.
אני שונאת אותו.
שבגללו אני סוחבת צרכים בלתי מוסברים לכאב, להחזקה ולשייכות.
אני שונאת אותו.
שהכיר לי את השקט.
שנתן לי לפרוח בפומביות.
שגרם לי להתאהב בו ובעולם הזה.
אני פקינג שונאת אותו.
כי אם לא היינו מכירים ככל הנראה הייתי נשארת באפילה מפנטזת. אבל לפחות לעולם לא הייתי מכירה את החוסר.
עוד רגע יום הולדת שלושים ותשע.
ובראש אני עדיין אותה ילדה קטנה שלא חגגה כי עשו עליה חרם בבית ספר.
אולי בגלל זה עם השנים, החגיגות הפכו למשהו מדכא. תזכורת מתמדת לכך שתמיד הייתי לבד. תמיד הרגשתי שהיחידים שבאמת אכפת להם מהיום הזה היו בני המשפחה שלי.
אז התחלתי לשנוא את התאריך הזה. רציתי להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת לשום מקום. להעלים את היום שבו לקחתי נשימה ראשונה בעולם, ולהתיחס להכל כאילו זה עוד יום רגיל.
לפני שנתיים חגגתי בענק. הפוסט מהבוקר היה בעצם הרמת כוסית לכבוד אותו יום הולדת.
כל כך שמחתי שהוא בחר בי דווקא ביום הזה.
הרגשתי כל כך מיוחדת.
כל כך מוערצת.
שלרגעים היה לי קשה להאמין שככה אני חוגגת את היום הזה.
והיום, שנתיים אחרי, שוב יש בי תחושות סותרות.
מצד אחד אני רוצה להמשיך להתחבא ומצד שני יש בי רצון חזק לחגוג בצורה גרנדיוזית יותר.
יש עוד שישה ימים למעורע ובינתיים מה שנשאר אלו תהיות.
נזכרתי ברגע הזה.
איך ישבתי על כיסא הבר, הגוף שלי נוכח, פתוח, מקשיב לכל ניואנס.
המוזיקה עטפה אותנו והוא רקד לצידי, קרוב מספיק כדי שארגיש את החום שלו, רחוק מספיק כדי להשאיר ציפייה באוויר. הוא נהנה מההתרגשות שלי, מהדרך שבה הנשימה שלי השתנתה עם החוויה הראשונית, מהניצוץ בעיניים.
זו הייתה מסיבת הפטיש הראשונה שלי.
מפגש ראשון עם כאב מענג.
עם רצון להתמסרות.
ואפילו הבגדים - לא אני בחרתי.
הוא בחר לי שמלה חשופה. כזו שמלטפת את החזה ומספרת בשקט את הסיפור של הגוף שלי.
“תלבשי חוטיני שחור,” הוא אמר.
ואז עוד לא ידעתי כמה מעט יישאר מאותו חוטיני בסוף הערב.
אחרי כמה ריקודים הרגליים שלי התעייפו וביקשתי לנוח. הוא לקח לי את היד, בעדינות בטוחה, והושיב אותי על כיסא הבר.
אני מולו.
מסתכלת עליו מלמטה.
הפנים שלו קרובות. המבט שלו עמוק.
אני נסחפת - לתוך הצלילים, לתוך האור הרך, לתוך התחושה שאני בדיוק במקום הנכון.
תחתיו.
היד שלו החליקה בין הרגליים שלי. בלי למהר.
“מה את רוצה לשתות?” הוא שאל.
“טקילה…” לחשתי, הגניחה שלי התערבבה במילה.
“מה?”
“לא שמעתי.”
“טקילה,” חזרתי, כשהוא מקרב אותי אליו עוד קצת, כאילו מזכיר לגוף שלי לנשום ולהרגע.
הברמן הגיע, הניח את הכוסות, עם חיוך נלהב בעיניים.
באתי לקחת את הכוס שלי ובמקום זה הוא הגיש לי את האצבעות שלו ותבע;
“תלקקי.”
נעניתי.
לאט.
מרגישה. טועמת את עצמי דרכו. מנסה להבדיל בין הטעמים של שנינו.
הוא לקח את האצבע שליקקתי, ערבב אותה בכוס שלו, וליקק את השאריות.
“מממ… את טעימה.”
חייכתי והמשכתי להנמס לו בידיים על הרחבה.
הכול נע ונד בתוכי,
כמו ים בלי חוף.
אני מבקשת שקט.
מבקשת יציבות.
מבקשת חיבוק חזק,
כזה שלא ממהר להרפות.
ידיים שיודעות להישאר,
גם כשאני מתערבלת מבפנים.
אני מבקשת שישמרו עליי,
שישתיקו את הרעשים במוח.
שיהיו זן-
שקטים, יציבים,
עוגן בעולם שמיטלטל.
שברגעים שאני סוערת
יהיו הם הדבר הרגוע ביותר שיש.
אני רוצה לאהוב עד עמקי נשמתי.
אני רוצה שיאהבו אותי באמת,
בלי לפחד ממני,
ובלי לברוח.
אני רוצה שלא ינטשו אותי.
שיבינו מאיפה כל זה מגיע,
ושילטפו בעדינות את המקומות שכואבים בי.
אני רוצה לתת את הכול.
ואני רוצה לדעת
שמותר לי גם
לשחרר..
כואב לי הגב בקטע אחר ובא לי סשן כאב על הנקודה הספציפית שכואבת לי בגב.
כאב על כאב על כאב כדי לשחרר עוד כאב.
כדי לעוף מהכאב.
כדי לרפא את הכאב.
אבל האיזור שכל כך כואב לי אסור לפי כל כללי הבטיחות.
אבל בפנטזיה שלי (שלא תקרה במציאות ) מפרקים לי את הגב בצורה כזו שזה לא ברור כבר איזה כאב אני מרגישה. מהכלי ששומש עליי או מהכאב ההתחלתי.
מקרא:
ירוק - בטוח
צהוב - סיכון פגיעה נמוך
כתום - עלול להיות מסוכן
ורוד - מסוכן מאוד
בא לי לטרוף את הטורף.
להיות זו שלא מתנצלת.
שלוקחת.
שיוזמת
שתופסת לו בזין ומחדירה אותו אליי בעוצמה.
רק כי בא לי.
רק כי אני יכולה.
"לשחק אותה" חזקה מולך.
לנסות להתנגד בזמן שאתה מוריד אותי לריצפה.
להחדיר אותך עמוק בפנים ולשניה לא לזוז.
לצלול לך בעיניים ולראות את הטורף יוצא החוצה.
טורף שיודע מה שלו.
מסובב אותי לדוגי.
ומוכיח מי בעצם טורף את מי.
זה שישתיק את הרעשים בראש.
זה שימלא את מיכל הגעגוע.
זה שירגיע את הכל.
מחכה לחיבוק שלך.
להסניף את הריח שלך.
להכנס למקום הטבעי שלי בין זרועותיך.
ופשוט להפוך לפלסטלינה בידיים שלך.
מחכה לחיבוק שלך.
זה שאומר לי אני פה.
זה שאומר לי שאני שלך.
זה שאומר לי שהכל יהיה בסדר.
מחכה לחיבוק שלך.
זה שמתגנב מתחת לשמיכה.
זה שמועך אותי על הספה.
זה שמקשיב לי לכל צרה.
מחכה לחיבוק שלך.
חיבוק שמחבר בין נשמות.
חיבוק שמחבר בין אנשים.
חיבוק שמחבר בינינו.
קמתי חרמנית כל כך.
נוטפת.
רעבה.
רוצה שתבעל אותי על הבוקר ותסמן אותי כשלך.
תמרח עליי את המיצים שלנו.
תגרום לי ללקק לך את האצבעות אחרי שהגמרת אותי בפעם המי יודע כמה.
תשאיר אותי ללא אוויר.
רעבה.
מסומנת.
מבפנים ובחוץ.
מתחננת לעוד.
כי אני תמיד ארצה ממך עוד.
יש לי פנטזיה אפלה.
לא רועשת ולא דרמטית, אלא חדה וקרה, כמו משהו שנשלף מסרט אימה מדויק שבו אני לא הקורבן אלא המרכז.
אני רואה את עצמי שם, בתוך הסצנה, נהנית עד שמתפרץ צחוק חסר מעצורים, נקי מאשמה, כזה שלא מבקש הצדקה.
יש בי צד שלא מתנצל, צד שמפנטז על דם נוזל ונמרח לא כזעזוע אלא כחומר, ועל דמעות שחורצות דרך בעור בלי לבקש נחמה.
זה נשמע אכזרי, אולי אפילו מנוכר, אבל בו־זמנית זה מרגיש כוח טהור. זה הכאב שלי כשהוא מפסיק להתחנן, כשהוא מפסיק להיות משהו שצריך לרכך או להסביר. זה המקום שבו השליטה חוזרת אליי, בלי פחד ובלי צורך להתגונן.
קשה לי להודות בזה, כי זה צד אפל באמת - חד, בלתי מתפשר - ועדיין הוא קיים בי. אני לא רעה, אני לא מפלצת, אני אדם רגיש ואמפתי עד הצפה.
אולי אפילו בגלל זה יש בי משיכה לאסתטיקה של אימה, ליופי הכוחני שבמחזה כזה, לרגע שבו החושך מציית לי. זו לא אלימות בעיניי, זו יצירה. אמנות אפלה, קרה, מדויקת. והיא לא מבקשת אישור. היא פשוט שלי.
למה אתם כאלו סמרטוטים??
אלוהים זה דוחה.
אם אני הייתי בצד השני של השוט והיה לי נשלט שהיה מתנהג כמו סמרטוט הייתי מעיפה אותו מכל המדרגות.
דיי עם התחנונים האלו.
די לא לקרא פרופילים ופשוט לנסות את מזלכם אולי יש נשלטת שמוכנה להפוך את עורה ולירוק לכיוון שלכם.
די עם ההעתק הדבק הזה.
אני רק חושבת מה השולטות עוברות פה בחיפוש הנשלט המושלם ואני נחרדת. איך לעזעזל אפשר לסבול את הפתטיות הזו?
זה היה הראנט שלי אחרי עוד הודעה של נשלט שמתחנן שאהפוך בשבילו לשולטת..
איף.
