They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

שוקלת אך לא בטוחה האם להגיע מחר לדאנגן? 

המון זמן שלא.. וקצת עולה בי געגוע 

 

יש לי חום, הראש דופק, הגוף כבד,

ובכל זאת אני יושבת מול המחשב ומנסה לתכנן תוכנית קומה לפרויקט גמר,

כאילו אני לא על סף התעלפות.

 

יש לי דד־ליין עד חמישי. חמישי.

וכמעט לא התחלתי.

לא כי לא אכפת לי,

אלא כי בתקופה האחרונה הכול מרגיש כמו טיפוס על קיר בלי אחיזה.

הייתי חולה, הייתי גמורה, והאמת? גם קצת ברחתי מזה.

לא כי אני עצלנית — כי לא היה לי כוח להתמודד עם זה באמת.

 

ועכשיו זה פה.

מרגיש כאילו הזמן נעלם מהר מידי, והפחד לאכזב מתחיל לטפס לי לגרון.

לאכזב את עצמי, את המנחה שלי, את כולם.

ואני מנסה לשכנע את עצמי ש”זה בסדר, אני אתפוס את עצמי ברגע האחרון”,

אבל הגוף שלי לא משתף פעולה.

 

אז אני שמה מים לתה, פותחת את התיקייה של הפרויקט,

ומסתכלת על המסך הריק.

הראש כואב, העיניים צורבות,

והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה כמה אני עייפה.

אבל איכשהו, אני עדיין פה.

וזה אולי לא נראה הרבה, אבל זה משהו

ונשאלת השאלה העיקרית

מאיפה לעזעזל אני מתחילה?

 

לפעמים גם השולטת צריכה הפסקה.

האמת? נמאס לי קצת.
מסשנים, מדייטים, מההתחלות שחוזרות על עצמן.
מלהסביר שוב מי אני, מה אני מחפשת,
ולמה אני לא עוד אחת שמחפשת “חוויה”.

עשיתי כבר סשנים.
זה כיף, זה מרגש, יש בזה ריגוש מסוים
אבל זה גם נעלם מהר.
זה ממלא אותי לרגע ואז משאיר אותי ריקה.
כמו סטוץ רק בשביל אנשים כמונו😂

אני צריכה חיבור, משהו אמיתי.
לא רק מישהו שיזוז כשאני אומרת,
אלא מישהו שיבין אותי בלי שאצטרך לדבר בכלל.

ואם להיות כנה גם דייטים כבר לא עושים לי את זה.
אותו תסריט, אותן שיחות, אותה אנרגיה של “בוא נראה לאן זה ילך”.
אין לי כוח לחנוך שוב נשלט חדש,
ואין לי כוח להעמיד פנים שאני מתעניינת כשאני בעצם רק סופרת את הדקות בראש מתי אני חוזרת הביתה.

אז חשבתי על זוגיות בדסמית.
כזו שהיא לא סשן, לא תפקידים, לא הצגה.
פשוט חיבור אמיתי עם מישהו שמבין את העולם הזה,
אבל גם יודע להיות בן אדם רגיל.
מאוזן, שקט, אמיתי.
נשמע כמו חלום חחח אבל אני עוד לא יודעת איך זה נראה באמת.
איך בונים דבר כזה בלי לאבד את אחד הצדדים בדרך מבלי לאבד את עצמך.

אז כרגע, אני לא מנסה להבין הכול.
אני נותנת לזמן לעשות את שלו,
למחשבות להתבהר,
ולי פשוט להיות.
בלי לחץ, בלי חיפוש, בלי תכנונים.

וחלק מהמהות של הבלוג הזה זה בדיוק זה
לקחת אתכם איתי בתהליך הלמידה שלי,
פה, ובכללי על החיים.
אז לשתף את המחשבות שרצות לי בראש ביום שישי בבוקר…
זה חלק בלתי נפרד😂

מצד אחד, החיים שלי מספיק מסובכים גם בלי להוסיף אליהם עוד בן אדם עם טראומות ורגשות.

מצד שני, לשון בין הרגליים שלי יכולה לפתור לפחות 50% מהבעיות שלי, וכנראה גם לשפר לי את מצב הרוח בצורה מיידית.

מצד שלישי, אני שונאת סטוצים — אין לי כוח לשקר למישהו שאני נהנית כשהוא בכלל לא יודע מה לעשות עם הידיים שלו.

אז כן, אני בתקופת יובש מבחירה.

אבל זו בחירה מהסוג שגורמת לך לדבר לעצמך במראה ולשאול:

“באמת היית חייבת גם מוסר וגם סטנדרטים באותה תקופה?״

A good man is like fine wine,

they all start out is grapes

Our job is to step on them.

And keep them in the dark

until they mature  to something we wouldn’t mind having dinner with

לא זוכרת איפה שמעתי את זה אבל זה כל כך נכון😍

כבר כמעט שבוע שאני גופה.

חום, מחזור, דלקת ביד — כל החבילה.

הכול כואב, הראש כבד, ואני בעיקר רוצה שיעזבו אותי בשקט.

 

ואז נכנסתי לאתר.

והם שם, כרגיל.

שולחים הודעות, מתרפסים, מתחננים לסיכוי קטן שאראה אותם.

 

וזה הצחיק אותי. באמת.

אני שוכבת בלי כוח לזוז, ופתאום נזכרת —

כמה קל לגרום להם לרעוד, אפילו בלי מילה.

 

לא הייתי צריכה להרגיש חזקה.

אבל זה קרה.

וזה הזכיר לי שהכוח שלי לא נעלם.

הוא פשוט לא מבוזבז על דברים לא חשובים.

להרגיש את ההשפעה שלך על אדם אחר, לדעת שאת זו שמכתיבה את הקצב, את החוקים, את כללי המשחק  זה מעורר משהו עמוק בתוכך.

כל צעד שהוא עושה, כל מילה שהוא אומר, כל תשומת לב שהוא מעניק לך – את מרגישה איך הכל נע סביבך.

 

זה לא רק עונג – זה תחושה שמחממת את כל הגוף, כשהוא מתמסר למילים שלך, כשהוא עושה את מה שביקשת. זה עולם של שליטה שבה את המנהיגה, ואת יודעת שכל עין, כל נשימה, כל מחשבה שלו פונה אליך. זה משכר, זה ממכר, והיית משקרת אם היית אומרת שלא נהנית מזה.

 

אבל בדיוק כמו שיין חזק, כל סיבוב מעמיק אותך יותר ויותר בתוך העולם הזה.

את לא יכולה להפסיק. את לא רוצה להפסיק.

הכוח הזה – לפעמים, כשלא נזהרים, אפשר לשכוח שהוא מגיע עם אחריות.

הוא יכול להרגיש כל כך טוב, עד שלפעמים את עלולה לקחת יותר ממה שמגיע לך.

אתה משתוקקת להמשיך לשלוט, להרגיש את התחושה הזאת של הכוח – אך לא תמיד שמים לב מתי הקו הדק בין הנאה לכאב נמחק.

 

החשק לשלוט יכול להיות אינסופי, אבל לא תמיד אפשר לחזור אחורה אם לוקחים יותר מדי. כי בסופו של דבר, הכוח לא שייך רק לך – הוא גם בידיים של מי שאת שולטת בו.

וזה, בסופו של יום, מה שעושה את כל זה כזה מענג – הידיעה שאת שולטת, לא רק בעצמך, אלא גם באחרים.

 

 

 

שליטה זה לא משחק.

זה לא תפקיד, לא הצגה של כוח, לא פוזה.

שליטה זה מקום. זה הבית שלי.

 

כשאני שולטת אני לא “מתחפשת” למישהי אחרת.

אני פשוט חוזרת להיות אני — הכי גולמית, הכי אמיתית, בלי פילטרים ובלי תיווך.

יש לי רגעים בחיים שבהם אני מרגישה שאני כל הזמן מצטמצמת — מנסה לא להיות “יותר מדי”, לא להפחיד, לא לבלוט.

אבל כשאני שולטת — זה ההפך. אני נושמת. אני מתרחבת.

זה לא דרמטי, לא תוקפני. זה פשוט שקט. אני נוכחת.

 

אנשים ישר קושרים שליטה למין.

אבל בשבילי שליטה היא לא מין — היא חיבור.

היא כוח, היא אהבה, היא שקט בתוך בלגן.

זו לא שליטה על מישהו, זו שליטה עם עצמי.

כשהכול מסביב מתפרק, השליטה היא המקום שבו אני חוזרת לעצמי.

אני קובעת קצב, אני בונה סיטואציה, אני מובילה.

לא מתוך צורך בכוח — מתוך דיוק.

כי בעיניי, הכוח האמיתי הוא לא לגרום למישהו להיכנע, אלא לגרום לו לרצות להיכנע.

 

יש בזה משהו כמעט רוחני.

זה דיאלוג בלי מילים — מבט, קול, נשימה.

שפה שבנויה על אינטואיציה, על אמון, על נוכחות.

וכשזה קורה, אני חיה.

לא חזקה עליו — חזקה עם עצמי.

זו שליטה שלא נולדת ממאבק, אלא מהבנה.

 

והדינמיקה של שולטת ונשלט?

היא הכול חוץ ממה שאנשים מדמיינים.

אני מכירה שולטות שתופסות נשלט, ישר סשן, בום.

אין לי בעיה עם זה, פשוט זו לא אני.

אני לא מסוגלת לשלוט על מישהו שאני לא מכירה.

זה חייב להתחיל מבני אדם.

משיחה, ממבט, מהבנה מי עומד מולי.

כי לפני הכול — זה לא תפקידים. זה שני אנשים.

ורק כשיש הבנה, הקשבה, ביטחון — אז נולדת השליטה האמיתית.

לא מכאב, לא מכוח — מחיבור.

 

אני לא רוצה נשלט כדי “להרגיש שולטת”.

אני רוצה מישהו שבוחר בי.

שנכנס למרחב שלי מרצון, שפותח את עצמו כי הוא סומך.

זו שליטה שמתחילה ברוך, לא באלימות.

וכשהיא נבנית נכון — היא חזקה פי אלף.

 

שליטה בשבילי זו לא אמירה של “אני מעליך”.

זו אמירה של “אני כאן. אני נוכחת. אני יודעת מי אני.”

וזה הכול.

זה הבית שלי.

אני יוצאת מהמקלחת, עטופה בחלוק, וריח הקינמון שיש בחדר שוטף אותי כולו. זה לא יום רגיל. זה היום שלי, ואני הולכת להנות ממנו כמו שצריך.

 

אני שולחת הודעה קצרה:

“תגיע לדלת, על הברכיים, עם עט.”

 

שלוש דקות עוברות. דפיקה עדינה נשמעת בדלת.

אני פותחת ורואה אותו: כורע על ברכיו, עט בידו, ראשו מושפל בדיוק כפי שציפיתי.

“ידיים קדימה,” אני פוקדת.

הוא מושיט אותן בצייתנות.

“תרשום: פסטה פפרדלה, רוטב שמנת עם פסטו ויין אדום שיראז. יש לך 45 דקות.”

 

אני מתכופפת מעט, מתבוננת בו כמו טורפת שמשחקת עם הטרף שלה.

“ואם תאחר,” אני לוחשת בקרירות, וחיוך מתגנב אל צד שפתיי.. “יהיו השלכות.”

 

עיניו מתמלאות פחד.

“כן, המלכה,” הוא אומר בקול רועד.

50 דקות עוברות.

 

דפיקה נשמעת בדלת. אני פותחת אותה ורואה אותו עומד, כורע על ברכיו, נושא את המגש בידיו. עיניו מושפלות כפי שהוריתי, אך כשאני בודקת את השעון, אני רואה שהוא איחר בחמש דקות.

 

“אתה מבין מה עשית?” אני שואלת בקור, עוצרת את מבטי על פניו.

“סליחה, המלכה,” הוא לוחש, בולע רוק.

 

“סליחה לא מספיקה,” אני אומרת. “תניח את המגש על השולחן. עכשיו.”

 

״ציינתי שיהיו השלכות״. אני אומרת בקול בטוח.

 

אני פונה אליו. עיניי בוערות, ממוקדות. אני מתחילה לצעוד לכיוונו, לא משנה כמה הוא מנסה להסתיר את הפחד, וההתרגשות שלו הוא לא מצליח.

“עכשיו, תעמוד. תסתובב.”

הוא נעמד, ידיו שלובות מאחורי גבו. אני מרוצה מהמראה שלו, כנוע, מפוחד ומעורר רחמים, אך מתרגש ונהנה.

 

אני צועדת לעברו, מניחה את היד שלי על צווארו ומדחיקה אותו בחוזקה לעבר הקיר. הוא גונח קלות, אך לא מעז להתנגד.

 

“אתה לא תעז להתלונן. לא תעז להוציא מילה אחת.” אני אומרת בשקט חונק.

״פנים לקיר״ אני פורשת עליו.

כמו זונה טובה הוא מציית, ״תוריד חולצה״

אני צופה בידיים שלו עם רעד קל מורידות את החולצה ממנו… 

הוא שותק, נשימתו נעשית יותר ויותר כבדה. אני שולפת את החגורה שלו ומניחה אותה על כף היד.

“אני לא אוהבת שמאחרים לי,” אני לוחשת אליו, ואז נותנת לו את המכה הראשונה, הרעש מהדהד בחדר ואני רואה איך הגב שלו מתחיל להצבע בצבע האהוב עלי… ״אני לא אוהבת שלא מקשיבים לי,״ 

אדום.

אני נותנת את המכה השניה שמרעידה את גופו, אני מזהה ניצוץ של ריגוש בעיניים שלו.

אחרי זה מגיעות עוד שלוש מכות על כל דקה שאיחר.

 

אני מתבוננת בו, רואה את הכאב על פניו, את התנודות המעטות שמביעות את הסבל, והסיפוק שלו.

 

כשאני מסיימת, אני מצמידה את ידי לצווארו ומשאירה אותו עומד שם, המגע שלי עדיין חם על עורו, ממתין שיספוג את עונשו במלואו. הרגשות הפנימיים שלי מתערבבים – לא רק כעס, אלא גם תחושת סיפוק שעוטפת אותי.

 

“עכשיו, תכין את השולחן נפתח לי התיאבון,״ ״ותזכור את השיעור שלך,” אני אומרת בקול מסופק ומלא תעווה, יש משהו במילים האלה שמעורר בי גם תענוג. “הפעם, אתה יודע מה יקרה אם תתמהמה שוב.״

 

הוא מציית במהירות. אני ניגשת לשולחן, מביטה בו.

“זה נראה לך נקי?” אני שואלת.

 

הוא מבולבל לרגע, מגמגם.

“אני… לא יודע, המלכה.”

 

אני תופסת את פניו בכוח מספיק בשביל להשאיר אחרי סימן,

״ברור שלא, זונה חסרת ערך. תנקה אותו. עכשיו.״

הוא לוקח מגבת ידיים ומתחיל לנקות

אני מסתכלת עליו לא מרוצה מהבחירה שלו.

״לא עם המגבת, עם הפה. תתחיל ללקק.״

 

עיניו מתרחבות לרגע, אבל הוא לא מעז להתנגד. הוא מתכופף אל השולחן ומתחיל ללקק אותו, מנסה לכסות כל פינה. אני צופה בו, עיניי מצטמצמות כשאני מבחינה שוב ברטט הקל בגופו. הוא נהנה מזה. הסוטה הזה באמת נהנה מזה.

 

חיוך קטן עולה על פניי מלווה בגיחוך..

“כמה עלוב אתה,” אני לוחשת לעצמי. “אפילו לא צריך להכריח אותך.”

 

אחרי שהוא סיים, אני מתקרבת אליו, דוחפת את ראשו לאחור ומביטה לתוך עיניו.

“עכשיו תביא לי את המגש,” אני פוקדת.

 

הוא מניח את המגש בזהירות על השולחן.

“במחשבה שנייה,” אני אומרת, “השולחן הזה כבר לא מתאים. על ארבע. עכשיו.”

 

הוא כורע מיד, הופך בעצמו לשולחן כמו הכלב שהוא. אני מתיישבת על הספה, מניחה את המגש עליו, ומתחילה לאכול בנחת.

 

פתאום שיחה נכנסת.

 

אני מזיזה הצידה את המגש הריק, ומניחה את העקבים שלי על גבו, שולחת יד לטלפון שמצלצל. אני מחליקה את האצבע ועונה בנימה קלילה.

 

“מאמי, מה שלומך?”

אני לוגמת מהיין, עיניי מרוכזות במסך הטלוויזיה.

“החדר מושלם, בדיוק מה שרציתי.”

אני נמתחת מעט, נהנית מהנוחות, מתעלמת לחלוטין מנוכחותו הכנועה מתחתיי.

“כן, נחה לי עם יין וסרט,” אני ממשיכה, כאילו כלום לא קורה.

“ברור. נדבר מחר.”

אני מנתקת את השיחה ומניחה את הטלפון על ידי.

“אל תשכח,” אני לוחשת מבלי להסתכל עליו, “אתה כאן כדי לשרת אותי. ואולי, אם תהיה טוב, אתן לך להמשיך להרגיש את זה.”

 

אני מחייכת לעצמי.

 

 

ומתעוררת, מרוגשת ומלאת אכזבה שזה היה רק חלום.

אז הנה חלק שני…

 

 

 

לא.. לא זה פשוט ש.. ״ הוא גונח כשהיד שלי תופסת את הביצים שלו ״אז תמשיך, מה אמרתי לך ללבוש?״ אני שואלת ומשחררת מעט את האחיזה שלי.

״חולצה שחורה חלקה, מכנס מחויט, נעליים לבנות. השיער שלי היה קצת מבולגן, אז לקחתי רגע כדי לסדר אותו כמו שצריך. הסתכלתי במראה לוודא שאני נראה בדיוק איך שאת אוהבת.” הוא ממלמל מהר כל כך שכמעט לא הבנתי כל כך מתרגש כל כך חמוד..

 

אני שולחת יד מתחת לתחתון שלו לא מופתעת לגלות בדיוק כמה הוא קשה, אני מתחילה לעסות את הזין שלי מלמעלה למטה שוב ושוב מרגישה את הרעד בגוף שלו, את הנשימות הבודדות שמתגנבות מהשפתיים שלו..

אני עוצרת, ״תמשיך לדבר לא הסכמתי לך לעצור.״

אני אומרת בטון ברור

״אבל .. אבל אני לא מצליח להתרכז,. אני״ הוא מנסה להסביר את עצמו

״אתה מתווכח איתי?״ אני שואלת ומרימה גבה בדרך כלל הילד שלי צייתן מאוד

״לא !״ הוא אומר בטוח בעצמו

אני מחייכת, ״יופי, אז תמשייך״

הוא נושם נשימה עמוקה כשאני מחזירה את היד שלי למקום שבו היא עצרה

“עשיתי קפה חזק, בלי סוכר״ הוא מנסה לשמור על דיבור אחיד אם כי הגניחות שלו בורחות בין מילה למילה ״בדיוק איך שאת אומרת שגבר צריך לשתות.”

 

אני מחייכת, יודעת שהוא מוסיף את הפרט הזה במיוחד כדי לשמח אותי. “ומה אכלת?”

 

הוא שותק לרגע, ואז מודה בשקט: “לא אכלתי.”

 

אני מרימה גבה, מטה את ראשי קרוב יותר לאוזנו. ועוצרת מיד את כל מה שבניתי אצלו.

 

גניחת האכזבה שלו ברורה ואני יכולה להרגיש את הרגליים שלו מתנגדות אלי.

אני שואלת בזמן שאני חופנת את האשכים שלו בכוח אל הידיים שלי

״ולמה לא אכלת?״ אני שואלת

 

“לא רציתי לאחר,” הוא עונה בקושי בין נשיפות הכאב “העדפתי לצאת בזמן ולא להסתכן בלהגיע מאוחר.”

 

אני שותקת לכמה שניות, משחררת את האחיזה נותנת לו להרגיש את המתח. הוא מבין את זה לבד ומוסיף מיד:

 

“אני יודע שזה לא טוב. שאמרת לי שאני צריך לאכול. אני מבטיח שמחר אני אוכל לפני שאצא.”

 

“מממ,” אני ממלמלת, לא מאשרת ולא דוחה את התשובה.

 

הוא בולע רוק ואני חוזרת לתנועות האיטיות שוב מעבירה את האגודל שלי על קצה הכיפה שלו מתענגת על הקושי שלו לשמור על הריכוז כשהוא ממשיך:

 

״כשהגעתי לעבודה, אני, אני הייתי הראשון שם… הדלקתי את… את האורות, ואז… ״הוא התנשם בכבדות, מנסה למצוא את המילים, כאילו לא בטוח מה יוצא לו מהפה. “סידרתי את… את העמדה, לא, סליחה, חיכיתי שכולם יגיעו, כן.” הוא עצר, לקח נשימה עמוקה, מנסה להירגע. “כשכולם נכנסו… הם היו… הם היו מנומנמים, ואני… אני כבר הייתי מוכן,” הוא אמר, קולו רועד מעט, אני מרגישה את המתח נבנה בו  כשאני מגבירה את הקצב.

 

אני נותנת לו לדבר, נהנית לשמוע איך הוא מתאר את היום שלו, איך הוא רוצה להוכיח לי שהוא היה טוב.

 

״אחרי העבודה, יכולתי פשוט לחזור הביתה, אבל לא רציתי. רציתי להיות טוב יותר. אז הלכתי לחדר הכושר.״

 

פתאום הוא עוצר. הנשימה שלו כבדה, כמעט נשנקת, ואני מרגישה את הרגליים שלו מתנגדות לשלי. הוא קרוב, כל כך קרוב…

 

אני עוצרת.

 

מרגישה את האכזבה מתכווצת בו, את היבבה השקטה שנפלטת לפני שהוא מספיק לבלוע אותה.

 

“תמשיך.”

 

הוא ממלמל, כמעט מתחנן.

 

“עשיתי את כל התרגילים שרשמת לי,” הוא אומר מהר, כאילו חושש שאפסיק אותו שוב, “בלי לקצר, בלי… בלי לרמות את עצמי. כשכאב, דחפתי עוד קצת. כשהרגשתי שאני רוצה לעצור, נזכרתי במה שאמרת לי—שאני לא צריך להיות רך עם עצמי.״

 

אני מחייכת, מרוצה מהפרט הזה.

 

“ואז?” אני שואלת, קולי רגוע אך סקרני.

ויד שלי חוזרת לתנועות הרכות והאיטיות שאיתן התחלתי.

 

״ חזרתי הביתה,” הוא אומר במהירות, הנשימה שלו נקטעת, כאילו המילים רודפות זו אחר זו, “נכנסתי ישר למקלחת… הפעם במים חמים.”

 

הוא בולע רוק, מתנשף, ואני יכולה להרגיש איך הגוף שלו דרוך.

 

“חשבתי שזה ירגיע אותי, שזה… שזה יעזור לי קצת להירגע, אבל…” הוא עוצר לרגע, נסגר לשנייה, ואז ממהר להמשיך, כאילו מפחד שאקטע אותו שוב. “אבל זה רק… רק גרם לי לחשוב עלייך יותר.”

 

הוא רועד קלות, ואני יודעת שזה לא בגלל המקלחת.

 

“לבשתי בגדים נקיים, סידרתי קצת את החדר שלי, ניסיתי… ניסיתי לנשום עמוק, להתרכז.” הוא מכריח את עצמו לדבר בקול יציב, אבל הנשימה שלו מסגירה אותו.

 

“ואז… אז סוף סוף אכלתי. לא הרבה… אבל משהו.”

 

אני מגבירה את הקצב מרגישה את הגוף שלו מתכווץ תחתיי עם היד השנייה שלי אני לוקחת את פניו בידי, מסובבת אותו אליי בעדינות. “ומה חשבת עליי לאורך כל היום?”

 

הוא מסתכל עליי ישר בעיניים, אין היסוס בתשובתו:

 

“חשבתי שאני רוצה שתהיי גאה בי.”

 

אני מחייכת, מניחה נשיקה איטית על מצחו. “אני רואה שניסית.”

אני אומרת וממשיכה באותו הקצב שאני יודעת שיביא אותו לפורקן עד שהוא מתמוסס לי בידיים.

 

אני נותנת לו לשקוע בשקט הזה לרגע, ואז, ברוך מחושב, אני לוחשת: “מחר תעשה יותר.”

 

אני בדרך כלל לא כותבת פנטזיות אבל שתפו את דעתכם..😉