They call me man eater but the truth is men beg for me to devour them

תשמעו, לא הייתה לי אף פעם בעיה עם סקס.

אני יכולה להיות חרמנית ברמות, לרצות שיזיינו אותי עכשיו, ברגע הזה, לא מתביישת בזה אין לי סיבה.

אבל תנו לי גבר שמגיע מראש בתחושת ביטחון ש”זה קורה” – וזהו. מת. התייבשתי.

וזה תמיד אותו דפוס:

שיחה קצת מינית, מבטים, רמזים – והוא כבר בטוח בעצמו.

“אני אזיין אותה היום.”

אה באמת?

אז ברגע שזה עובר לו בראש, הוא מרגיש בשליטה.

וזה, מבחינתי, הסוף של הערב הזה.

גם אם יזמתי. גם אם שלחתי את ההודעה. גם אם הייתי עם היד בתחתונים חמש דקות קודם –

אם אתה חושב שזה שלך? שזה מובן מאליו?

אני כבר לא רוצה אותך.

ופה גם נפל לי האסימון עם הנשלטים.

אלה שמגיעים ישר ב”לשלוח תמונה?”, “אפשר ללקק?”, “אני מוכן שתעשי לי מה שאת רוצה” –

זה לא עושה לי כלום.

כי אם אתה חושב שזה מתחיל בסקס – אתה לא באמת מבין כלום על שליטה.

אני אוהבת שליטה בשביל השליטה.

אני אוהבת שהם מתרפסים.

שהם מתחננים, שולחים הודעה ועוד הודעה ועוד אחת – בלי לדעת אם אענה בכלל.

שהם לא יודעים אם אי פעם אסתכל עליהם באמת –

אבל הם מוכנים לחכות.

והם רוצים. כל כך רוצים…

וזה עושה לי את זה.

אני מסוגלת להזמין עכשיו מישהו אלי, לפלרטט קצת, לשלוח ידיים.

אבל אני לא אעשה את זה.

כי מספיק שהוא יחשוב שזה מובן מאליו,

מספיק שהוא ירגיש בטוח לרגע,

מספיק שהוא יחשוב שהוא שותף למה שהולך לקרות –

וזהו. הלך לו.

וזה הכי מתסכל – כי עכשיו ערב, ואני חרמנית בטירוף.

אבל אני מכירה את עצמי.

אני לא אביא מישהו זר.

אני לא אכניס גבר למיטה שלי אפילו לא לבית שלי אם אני לא מחזיקה לו את הביצים במחשבה עוד לפני שהוא בכלל התקרב.

אז לא, אני לא מחפשת מי שיזיין אותי.

אני מחפשת מי שיהיה מוכן ללקק את הרצפה רק כדי שאשקול לגעת בו.

וזה ההבדל.

פיתרון יצירתי😂

מהרגל, כמו בבלוג הישן, באתי להעלות תמונה של הציפורניים שלי – לפני ואחרי.

ואז נזכרתי… שגם המנוי נמחק.

רוצים לנחש איזה צבע בחרתי?

עם מחיקת הפרופיל נמחק לו גם הבלוג הקודם שלי.

הוא באמת היה מי שאני בניתי את עצמי להיות בשנה האחרונה ומעבר הוא היה החופש שלי להוציא את הפנטזיות שלי אליכם, לתת לכם הצצה, טעימה, אולי תחושה של מה זה להיות בראש שלי.

עמוד חדש, בלוג חדש, קהל חדש.

אני נהנת מכל אחת מהן, אולי כדי שאשתף גם אתכם?

״תסתובב״

אני יושבת על הכורסה במרכז החדר, רגועה ובטוחה בעצמי.

הוא עומד מולי, לובש רק בוקסר ורוד שבחרתי במיוחד עבורו.

הוא מביט בי לרגע, ואז מסתובב באטיות, כאילו חושש לזוז מהר מדי.

“לאט יותר,” אני אומרת בשקט, מביטה בו מכף רגל ועד ראש, נותנת לו להרגיש את המבט שלי שורף כל סנטימטר בגופו.

“תתקרב.”

הוא מתחיל לצעוד לעברי, מהוסס. כשאני מרגישה שהוא קרוב מספיק, אני מושיטה יד ונוגעת קלות בבטנו.

אני מרגישה את השרירים שלו מתכווצים למגע שלי, והוא עומד שם, כאילו שייך לי לחלוטין.

“אתה רוצה אותי, נכון?” אני שואלת, כמעט לוחשת.

“כן,” הוא לוחש חזרה.

“אז תגיד את זה,” אני דורשת.

“אני רוצה אותך,” הוא אומר, קולו מלא ציפייה.

אני מחייכת קלות, מסיטה את היד שלי מטה, כמעט נוגעת – ואז עוצרת.

“תרד,” אני אומרת, והוא צונח על ברכיו.

“כלב טוב,” אני ממלמלת, משחקת ברצועה שמחוברת לקולר שעל צווארו.

אני מושכת את הרצועה, מקרבת אותו אליי. “תנשק,” אני אומרת, והוא מניח נשיקה עדינה על רגלי.

“חזק יותר,” אני אומרת, והוא מציית, נשימותיו כבדות.

אני מתרוממת מהכורסה, גורמת לו להרים את עיניו אליי.

“לך למיטה,” אני פוקדת, והוא מטפס למעלה, נשכב על הגב, פרוש כולו לפניי.

אני מתיישבת לצידו, נותנת לאצבעותיי לטייל על חזהו, לאט ובכוונה.

“מה היית עושה אם הייתי נותנת לך אותי?” אני שואלת, יודעת בדיוק מה התשובה.

“הכל,” הוא עונה מיד, בקול חזק ומלא כוונה.

אני מחייכת, נוגעת קלות בבטנו, אבל שוב עוצרת רגע לפני שהוא מרגיש יותר מדי.

אני קמה מהמיטּה, תופסת ספר שהיה מונח בצד, ומתיישבת שוב, מרוחקת מעט.

“לא עכשיו,” אני אומרת בפשטות, פותחת את הספר ומתחילה לקרוא כאילו כלום לא קרה.

“תניח את הראש שלך עליי,” אני מוסיפה.

הוא עושה זאת בלי שאלה, מניח את ראשו על הירכיים שלי.

אני מעבירה אצבעות בשיערו, מלטפת אותו באיטיות.

“כלב טוב,” אני ממלמלת בשקט, נותנת לו להבין מי שולט כאן, ומי רק מחכה לרגע שיקבל שוב פקודה.

אני ועוד שולטת מחפשות שניים – מאזור הקריות בלבד.

לערב שלם של שירות נטו:

מסאז׳ים, הגשת ארוחה, שולחן אוכל (לא, זו לא מטאפורה), ומאפרה חיה.

אם המחשבה להיות שולחן עושה לך פרפרים בבטן – מצוין.

אם היא עושה לך קוצר נשימה – עוד יותר טוב.

רק נשלטים שבאמת מבינים מה זה להיות רכוש יתקבלו

אם אתה לא יודע לשבת בשקט כשדורכים עליך תישאר בבית.

הגיע אלינו מתלמד חדש לעבודה – ילדון.

קטן, רענן, עוד לא מבין לאן נפל.

אצלי? אין דמוקרטיה.

מחיאת כף – כולם אליי.

נותנת הוראות – כולם מתפזרים כמו חיילים.

ורק הוא, המתוק, עומד דום:

“כן, המפקדת!”

(נמסתי. בחיי.)

אין דברים כאלה.

עושה מה שאומרים לו, בלי שאלות, בלי פרצופים, בלי ״אבל למה״.

מפה לשם, משם לפה – עובד למופת.

תזכירו לי לא לקלקל אותו בטעות.

פנה אליי נשלט.

יוצא מאשפוז. שבור. בלי גבולות.

הציע עשרים אלף שקל לסשן.

לכאורה – חלום של כל שולטת, נכון?

כסף גדול, אפס גבולות, תעשי בי מה שבא לך.

אבל זה לא החמיא לי.

זה דחה אותי.

אני שולטת.

אני סדיסטית.

אני נהנית למחוץ אגו.

לפרק עמוד שדרה.

לראות מישהו נמס ואבוד, כי הוא רצה להגיע לשם.

כי הוא בחר להתמוסס תחתיי.

ניצול? ברור.

השפלה? כל הזמן.

לקרוע, לרסק, ללעוס ולירוק?

כן – אבל רק כשהאדם מולי יודע למה הוא נכנס.

רק כשהוא מבין מה הוא מוסר.

אני לא לוקחת הסכמה ממישהו שטוף חומרים.

אני לא לוקחת הסכמה ממישהו שטוף שברים.

אני לא מחפשת מישהו שבור שיבקש שירמסו אותו –

אני מחפשת מישהו שלם, כדי שאוכל לשבור אותו בעצמי.

אז סירבתי.

בלי טיפה של היסוס.

ואחר כך שמעתי שמישהי אחרת כן לקחה אותו.

עוד מישהי שצריכה שברי אנשים כדי להרגיש חזקה.

וזה לא כוח.

זה לא שליטה.

זה חולשה בתחפושת.

נשלטים –

אתם רכוש.

וזה בסדר גמור.

להיות עבד זה לדעת שאתה שייך, שאתה מוותר, שאתה נמסר.

אבל גם כרכוש – אתה עדיין בן אדם.

יש לך נפש, יש לך גבולות, יש לך אחריות על עצמך.

אל תמסרו את עצמכם לכל אחת שמבטיחה לכם חלום.

אל תקריבו את עצמכם רק כי מישהי הניפה שוט וחייכה יפה.

להיתמסר – כן.

להיעלם – לא.

תבחרו נכון מי מוחקת אתכם.

ואל תתפלאו אם תתנו את עצמכם למישהי לא נכונה, ותקומו ריקים.

כי יש כאלה שיודעות איך לפרק אתכם נכון,

ויש כאלה שרק מחרבות את מה שנשאר.

תזכרו: להיות רכוש לא אומר לוותר על כל מה שאתם.

זה פשוט לדעת למי אתם בוחרים להפסיד.

אני מזמן קיבלתי את העובדה שאני לא יכולה לשלוט במעשים של אחרים. כשמשהו לא הולך כמו שציפיתי, זה לא באמת איבוד שליטה – זה פשוט נקודת דרך. צריך לחשב מסלול מחדש, זה הכל.

אבל איפה שאני באמת חולת שליטה, זה על עצמי.

ההתנהגות שלי. המעשים שלי. הדרך שבה אני פועלת.

ושם – איבוד שליטה הוא הרבה יותר כואב מכל דבר אחר.

שגרה נועדה לשמור לי על סדר.

וכשהיא נשברת – אני נשברת איתה.

הראש שלי רגיל לתייק הכל, להבין הכל, להחליט על הכל.

וכשדבר אחד קטן זז לא במקום – הכל רועד. האיזון שאני שומרת עליו בקושי מתערער.

אני לומדת לפרק את זה.

ללמוד לקבל חמישים חמישים. להבין שזה בסדר להיות שבעים שלושים. לא תמיד חייבים להיות מאה אחוז.

להכיל.

כי שליטה אמיתית – מתחילה בעצמך.

שולטת שלא שולטת בעצמה לא תשלוט באף אחד אחר כמו שצריך.

לכן שליטה מנטלית כל כך מושכת אותי.

אני שולטת בעצמי ברמה כזו עמוקה, ששום דבר מבחוץ לא באמת מערער אותי.

זה יפייפה לראות איך אחרים מאבדים את המסלול – כי נגעתי להם במקום הנכון במוח.

לנשום.

להוציא אוויר. להכניס אוויר.

למצוא הגיון.

למצוא שוב את השליטה שאיבדתי.

וכמו מכורה – אני חוזרת.

מחפשת את הנשלט הבא.

זה שיסע שעה וחצי רק כדי להסיע אותי.

זה שיתהפנט רק מהקול שלי.

זה שישלם כדי שאתן לו שאריות.

שליטה היא טיפול.

יש בה פן מיני, נכון – אבל לפני הכל, זה מנטלי.

וזה מה שמחבר אותי אליה כל כך חזק.

יש עוד מה ללמוד.

תמיד יהיה.

לא משנה באיזו נקודה אני עומדת, כמה שליטה יש לי, כמה רחוק הגעתי – תמיד יהיה עוד צעד קדימה שלא עשיתי. עוד פסגה שלא כבשתי. עוד שיעור שלא למדתי.

ואגו…

אגו הוא טריקי.

מצד אחד, הוא נותן כוח. הוא בונה ביטחון. הוא גורם לי להרים את הראש גם כשבא לי לקרוס.

אבל אגו גם יכול להיות מלכודת.

הוא לוחש לי שאני כבר יודעת הכל. שאין מי שיכול ללמד אותי. שאין מה להקשיב יותר, רק לפקד.

וכשאני שומעת את הלחש הזה – אני יודעת שאני בבעיה.

כי ברגע שהפסקתי להקשיב – הפסקתי לצמוח.

וברגע שהפסקתי לצמוח – הפסקתי לשלוט באמת.

להיות שולטת זה לא רק לעמוד מעל.

להיות שולטת אמיתית זה לדעת להתבונן. לדעת ללמוד גם ממי שנראה קטן ממני. לדעת לקחת כוח גם מהלקחים הכי קטנים. לדעת להכניס את עצמי כל פעם מחדש לעמדת תלמידה – בשביל להיות מחר טובה יותר, חכמה יותר, חדה יותר.

האגו רוצה לספר לי שהכתר כבר על הראש.

אבל אם אני באמת שווה משהו – אני זאת שמרימה לעצמי כתר חדש בכל פעם שאני שוברת את עצמי ולומדת מחדש.

אז כן.

יש עוד הרבה מה ללמוד.

תודה אגו, היית חמוד, עכשיו תן לי לרוץ לבד😉

כי אני לא כאן בשביל להיות טובה.

אני כאן בשביל להיות בלתי ניתנת לעצירה.

אני בכלוב כבר שנה. שנה וקצת אפילו.

והיה לי בלוג. מי שזוכר – זוכר.

כתבתי שם לא מעט, חלק קראו, חלק התחברו, חלק פשוט עברו הלאה.

ואז נמחק לי הפרופיל.

וביחד איתו – גם הבלוג.

וזה קרה.

וזה מתסכל.

וזה מרגיז.

וזה מה יש.

אי אפשר להחזיר אחורה, אבל תמיד אפשר להתחיל לצלם מחדש.

אז זה מין פוסט כזה – של אמצע.

של איפשהו בין ישן לחדש.

ומי יודע – אולי הוא יוביל גם למשהו אחר, למשהו יותר נכון, יותר מדויק, יותר שלי.