בזוקה באזיקים

דאנג'ן פעם ראשונה. באופן לא מתוכנן ולא צפוי, בשכנוע ספונטני של חברים שעברו אצלי בדרך לשם. הצטרפתי, בשמלה אדומה ושתי צמות (רק בלי הצמות).

בדרך כלל אני לא מתחברת למקומות של רעש ועשן. בדרך כלל אני לא רוקדת, ויש בי משהו שמודע לעצמו בנוכחות אנשים לא מוכרים. אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא כשתיפתח הדלת. אני יודעת שהיא נפתחה, ונכנסנו, ומכל הדברים שבעולם הציפה אותי נינוחות. כמעט כמו מקום שהיית בו לפני שנים, ונותר ממנו רק זיכרון מעורפל, ואת נכנסת ונזכרת ואומרת לעצמך, נכון, באמת תמיד היה פה נהדר.

זה קשור, כמובן, לחברה המשובחת שאיתה הגעתי ולמצב הרוח השליו שבו אני נמצאת באחרונה (שיער ורוד התחלף בשיער ברונטי, ואת המתיקות האביבית של סוכר-על-מקל החליפה מתיקות חורפית של שוקולד). אני מניחה שאם הייתי מגיעה עם בן זוג, או בחיפוש אחרי משהו, מזג הרוח שלי היה פחות נינוח ויותר מרוגש (מישהו שאל אותי מה אני מחפשת. ובכנות השבתי שכלום. לא באתי כדי לחפש, באתי כדי להיות). אבל באתי עם אנשים שהיה לי נעים לחלוטין להיות אני בחברתם, והייתי מוקפת באנשים שמתענגים על היכולת להיות הם עצמם. האנרגיות בדאנג'ן לוהטות לא רק מבחינה מינית אלא גם בקבלה החמה שלהן. אפשר להתעטף במקום הזה כמו בבית. בלי קשר לבדס"מ, אפילו בלי קשר לסקס, הרשות הציבורית לכל אחד להיות מה שהוא, ובעיקר לכל מי שמרגיש שבחיי היום יום נמצא איכשהו בהיסט (אפילו קל) מהמציאות ה"נורמלית". החופש הטוב הזה, והשמחה על היותך חי ומיני ואנושי (וזה למרות שיש שם גם בדידות, וצורך נואש. הם מורגשים, הם קיימים. אבל הם חלק מהכלל, כמו שצל הוא חלק מאור).

לא ש"עשינו" הרבה (לפחות אלה מאיתנו שלא היו בזוג). הנאה גדולה מההופעה של ונוס (שאחראי לפני דעתי במו ידיו וקולו וקפיצותיו וסשניו לחצי מהאנרגיות הטובות של המקום), התבוננות ופשוט הוויה, נשימה עמוקה (ומעושנת) ממי שאנחנו שם.

ובפעם הבאה, אולי בכל זאת עם מישהו להתחכך בו :-)

אני תוהה אם יום אחד המדע ימצא ויגלה מהו ההורמון החשאי, שמתפזר במחזור הדם בשלב כלשהו בזמן הסקס, ומציף את האישה בדחף אדיר לצעוק אני אוהבת אותך גם אם היא לא. בכלל. כי הוא בא הדחף הזה, לא מיד, ואחרי זמן מה חולף, בין שנצעק ובין שלא. נפלאות הטבע.

שיער ארוך אצל גבר. משהו בפראיות הזאת שמותרת מכ?לאה, הסבך הזה שאפשר לשלוח את האצבעות לטייל בתוכו, למשוך כשצריך. וברגע נפלא אחד, כשהוא מעליי, שיער כיסה את שנינו במין בועה של אינטימיות בלב האינטימיות, מעמעם את האור, מגביר את הנשימות, ושנינו חייכנו ונדמה שאנחנו בתוך חדר מראות שמעצים ומשקף ומחזיר את החיוכים אלף מונים.

ברוח החג, החפצה עצמית ומעט נרקסיזם:

http://i62.photobucket.com/albums/h96/achmo/lips_small.jpg

כנראה שריח הסופגניות שתלוי וממלא את הרחובות העביר אותי על דעתי. אבל פתאום עולים לי בראש חזיונות של התגלגלות על גבעות סופגניות ענקיות ורכות, עם ריבה בכל מני טעמים שמשפריצה ברגעי שיא.

מכל ברווזוני הגומי שלי, היחיד שהוא באמת sea-worthy הוא דווקא החזרזיר הזוהר בחושך (אל תזלזלו בו. הוא ורוד וקטן אבל בולט מאוד כשהאור במקלחת כבה. ואם זה לא נשמע כמו התחלה של סיפור פורנו, מה כן?)

אמבטיה בבוקר שאחרי. קצף בריח אפרסק. מים לוהטים בחדר אמבטיה קר. ברווזוני גומי.

שרירים דואבים נרגעים לאט. חבורות נוצצות רטובות (חבורות בריח אפרסק!). כמה מהן מתגלות במקומות לא צפויים (מילא ברכיים, אבל מרפק?!). הכאבים עמומים ולאים, מתערבבים בחום של המים, אבל הם שם, ורק שלא יעברו לגמרי. עדיין לא. מערבולות קטנות של זיכרון.

ולבסוף אני קמה מהמים, רכה וניחוחית, ומתחילה יום חדש.

-------------
ובתוספת מאוחרת: אין ספק, כותרות פרובוקטיביות מושכות קהל. אני מתנצלת עמוקות בפני כל מי שחשב שיקבל לפחות טיפול ידני ונתקע עם ברווזוני גומי

(לא הפתעה חדשה, אבל נזכרתי בה עכשיו כשעברתי ליד השולחן)

אין בבית שלי כמעט שום דבר לקשור אליו! התמונה אכן היתה משעשעת, יד אחת שלי אזוקה, למיטה אי אפשר לקשור, הוא מושך אותי בהחלטיות ברחבי הבית ומחפש נקודת אחיזה. כנגד רצוני פרצתי בצ?חקוקים, ואבוי, גם הוא פרץ בצ?חקוקים. והיתה צ?חקוקיאדה בדסמית שלמה. הא! (כן, שולחן האוכל הציל את היום. תזכורת לעצמי - לנקות את השטיח מתחת לשולחן)

אני חושבת שהסעיף של "גבולות" בפרופיל הוא אולי הסעיף שחושף יותר מכולם. לאו דווקא בגלל התוכן, אלא בגלל מה שבוחרים לכתוב.

יש את הפשוטם כמשמעם: במונחים טכניים של הז'אנר. כמעט כידי מילוי חובה, כותבים על הפרשות ומחטים, כי צריך. בדרך כלל מעורר פיהוק.

יש את המתחכמים: זן "67". כשזה מצחיק, זה ממש מצחיק. ואני, אני אוהבת לצחוק. קוראת סעיף כזה, וכבר נמלאת דגדוג של ציפייה.

ויש את מי שמפרשנים במובן הכי רחב. גבולות נפשיים, ואנשים שלא היו רוצים לפגוש, הדברים שמפחידים, לפעמים הדברים שקורצים. ושם, מחוץ למסגרת, אני מרותקת.

הובלתי את השיחה בעדינות לכיוון של בדס"מ.

הוא נחמד, איטליגנטי, מדליק. אבל היתה לי הרגשה שמרב הסיכויים שזה יהיה סקס בלבד. אולי בגלל שהיו שיחות טלפון משועשעות ומשעשעות, אבל בסופו של דבר, לא הרבה במשותף. ואם כבר סקס בלבד, צריך לוודא שאפשרי בכלל סקס מהסוג הטוב.

הגישושים העדינים הניבו תוצאות חיוביות. וניל, אבל עם עיניים שמביטות בכיוון הנכון.

כשהוא בא אליי, האוויר היה כבד בידיעה. ידענו, ידענו שלשם זה הולך (בדיעבד, כן, שנינו דאגנו לקונדומים), אבל בכל זאת שיחקנו קצת בשיחה קלילה. שיחה קלילה על סתם דברים, ואז שיחה קלילה על סתם סקס, ואז שיחה קלילה על בדס"מ. הוא רצה לדעת במה התנסיתי. ואני הלכתי לפי האינסטינקטים.

איכשהו, לא רציתי ללכת לטקסים. לא לאזיקים או לקשירות או לנרות ושעווה. רציתי להציע לו משהו יותר חופשי מזה, אבל אולי יותר עמוק.

שאלתי אותו: עשית פעם סקס אנוכי לגמרי? על בסיס של הסכמה משותפת, כמובן, מתוך הבנה ששני הצדדים מעוניינים, אבל מעבר לזה, בלי לנסות לנחש מה הבחורה רוצה ומה יענג אותה באותו רגע, רק מה העונג שלך?

הוא אמר לי שכן. ושזה לא היה מוצלח. הלב שלי שקע. אבל אז הוא הסביר: סתם רצה כבר לגמור וללכת. הלב שלי התרונן שוב.

אמרתי לו: בוא נתחיל ככה. תענה לא בניסיון לחשוב מה אני רוצה שתגיד, או מה תוכל להגיד שיחרמן אותי, אלא בכנות: מה היית רוצה שאני אעשה עכשיו?

הוא אמר. זה התחיל. זה נמשך שעות. זה היה... נהדר. אני חושבת שמצאתי תשובה לעוד שאלה שהטרידה אותי (ונדמה שכל מה שאני עושה פה זה לשאול את עצמי שאלות ולענות עליהן...): איך אפשר ממקום של נשלטת להוביל מישהו לבדס"מ. אם אין פה סתירה פנימית. אז לא. אין. אם יש את הנטייה המתאימה, וסוג של ביטחון עצמי מצדו, אז אפשר. הרחבתי את המעגל! גאווה :-)