בזוקה באזיקים

זהו, החלטתי. אני מעדיפה קטן.

כמובן שכל הדיסקליימרים תקפים, ותלוי מי ומה ואיך והכול הכללות, אבל בואו נדבר בהכללות לרגע.

אז כן, יש אפקט מרשים מאוד לזקפה טילית במכנסיים, וגם נעים לעין. ובמסגרת הכניסות המקובלות (לא, זין באוזן זה לא "מקובל". גם לא בעין) כן, זין קטן קצת הולך לאיבוד בכו?ס. אבל בשביל מה אלוהים ברא את האצבעות? או את הוויברטור? ובאנלי אפשר להזיז עניינים הרבה יותר מהר כשהזין קטן, ובאורלי.... אוקיי, אני מכירה בזה שיש בחורות שאוהבות להסתער בפה פעור (תרתי משמע) על זין פילי, אבל אני, אני בן אדם של ניואנסים. בזין קטן אפשר לעשות כל-כך הרבה יותר. אפשר לשחק עם הלשון, אפשר להכניס ממש עמוק בלי רפלקס והכי טוב, אפשר להמשיך הרבה יותר זמן בלי שהלסת תנשור.

ועל זה נוסיף את עניין הפיצוי. המינוס העיקרי של זין קטן הוא לא הזין אלא הגבר שמחובר אליו. עם חוסר הביטחון. מצד שני, נתקלתי בכמה אנשים שזה דחף אותם להתמחויות עילאיות ויצירתיות, כן ירבו!

הבו, בקטנה.

כמה שאני אוהבת את הסימנים שלי.

כמובן שאני מתלוננת בקול גדול. איי! כואב! לא נוח לישון! מה עשית לי, רוטוויילר? אבל מאחורי התלונות חיוך.

ראשית במגע: אני עוצמת עיניים ועוברת על הגוף סנטימטר אחרי סנטימטר, באצבע שמלטפת במגע מעט כבד מהרגיל. עם כל סימן - התנשפות קלה. כאב עמום, שהוא צל רפאים של כאב חד שהיה כאן. העיניים משקרות לפעמים, מחפשות צבע במקום כאב. אבל המגע, המגע יודע.

עם הימים שעוברים, תענוג לעיניים. הסימנים הכחולים המקוריים בולטים פחות; דווקא הירוקים והצהובים העמומים של ההתפוגגות בולטים יותר על רקע העור הבהיר. הם צומחים כמו פרחים במקומות הכי בלתי צפויים. ועל השד הימני שקיעה מטורפת כמו פעם, בלילות מלחמת המפרץ, כשהעשן מבארות הנפט הבוערות בכווית עשה לנו קרנבל בכל ערב. וסימנים של קודם דוהים אל סימנים חדשים, והם תמצית של יופי.

ויותר מהכול, התזכורת. כי כל סימן הוא כמו קפסולה של רגע של עונג. לא את כולם אני זוכרת. דווקא העמוקים יותר נטבעו ברגעים של אובדן צלילות. ובכל זאת, הזיכרונות צפים ומצמררים סתם כך באמצע היום. אני מסדרת את הרצועה של החזיה בחדר המדרגות, וכמעט ומרגישה נשימה חמה על הכתף. אני מברישה על יד שמאל בימין בשולחן במסעדה עם חברות, ומחניקה קריאה, ומחייכת, ומחייכת. ועם כל צעד, עם כל צעד, נגיעה קלה בירך ימין, בחלק הרך שבתוכה, וסימן כפול מאותת לי - הוא היה כאן! ורואה, ונזכרת, ונשענת לרגע על עמוד תחנת האוטובוס לנשום.

לא יודעת איך זה לא התחבר לי עד היום, אבל רק עכשיו קלטתי כמה שאני בן אדם אוראלי: אוהבת לדבר, אוהבת לאכול, אוהבת להתנשק, אוהבת ללקק, אוהבת למצוץ. רק תשימו לי משהו בפה ואהיה מאושרת. הממ.

סימן על הצוואר, או בשיפולי הצוואר בואך כתף, יכול להיות יפה כמו תכשיט.

יש משהו משחרר בסביבה שבה אפשר לומר בגלוי, ואפילו בחיוך, ש"להשתמש" יכולה להיות מילה סקסית כל-כך.

יש בי חלק מסוים, כמו פעוט מתוסכל, שמביט משתאה בראיות לרצון שונה משלי. בדרך כלל אני אדם סבלני, מקבל. אבל לעתים נדירות, בעניינים של הלב, האמונה שלי בצדקת דעתי כל-כך עזה, עד שאני עומדת נדהמת כשהמציאות טופחת על פניי. כשלמרות מה שבעיניי לחלוטין מתבקש, למרות *הנכונות* הברורה כל-כך של תפיסתי, הצד השני פשוט מסרב לקבל את זה.

ברגעים כאלה התסכול גדול כל-כך, שאני מרגישה מלאה בצורך לאלימות. לסטור, לשרוט, לטלטל את חוסר ההבנה הארור הזה מתוך הבן אדם, עד שיתרצה. עד שי?ר?צה. עד שי?ר?צה.

ורק פה, רק פה אני יכולה לכתוב את זה בלי שזה ייתפס כמובן מאליו כדבר שלילי. רק פה, אולי, יש סיכוי להבנה של... הלהט הזה (למרות, ואולי כדאי לציין, שלעולם לא אתן לו ביטוי פיזי אמיתי. כי בסופו של דבר אי אפשר לטלטל את חוסר ההבנה מתוך אדם. אי אפשר).

מישהו אמר לי שאני "עסיסית". והראש שלי מיד הפליג במחשבות, ואני פרי קיץ. איך תאוות בשרים מתחלפת בתאוות חיך, והוא נוגס בי. שיניים מפלחות את הקליפה, והפה שלו נמלא עסיס מתוק, מבושם, והרגע הזה (לפני המיץ הנוטף על הסנטר, לפני ידיים דביקות ומפיות וגלעינים), הרגע הזה נמשך לנצח.

אתמול, במהלך שיחת ההרגעה, המסר היה - חכי לבוקר. חכי שתירגעי. אז בוקר. נרגעתי.

בסופו של דבר, מה שהייתי צריכה זה לקרוא את הפרופיל שלי ולגלות שהכול בעצם כתוב שם. מה אני רוצה, ומה הגבולות שלי. למה אני מצפה ממערכת יחסים. אתמול, במידה רבה, שכחתי את זה. נסחפתי אחרי משהו שבאמת לא מתאים לי. נסחפתי כי הוא מצא חן בעיניי מאוד, ונמשכתי אליו מאוד, ובמידה רבה רציתי לעמוד בציפיות ולא לאכזב. אבל לא, לא מתאים לי ללבוש רק חצאיות כי זה מה שהוא אוהב. לא מתאים לי לשמוע משהו בסגנון של "אין לך פירסינג? חכי, עוד יהיה". זה לא אני וזה לא מה שאני מחפשת. הוצע לי קשר שבו לבדסמ מקום רחב בהרבה ממה שהייתי רוצה. בקיצור, אני צריכה להקשיב לעצמי יותר :-)

אחרי כמה חודשים בכלוב, הגעתי לנקודה שבה הורדתי את "ונילית קינקית" מהפרופיל שלי. מצאתי בעמדת הנשלטת הרבה מאוד כוח, וביטוי לצדדים מאוד עמוקים בי. הרגשתי שאולי מצאתי משהו שמתאים לי מאוד.

השבוע זה השתנה.

זה התחיל מחוויה חיובית מאוד, גם אם מפכחת. גיליתי שהתחושה שלי ש"אני כבר יודעת מה זה", שהביאה ליהירות מסוימת, לשאננות, לא היתה מבוססת. גיליתי שבכל ההתנסויות שלי נחשפתי (או יותר מדויק חשפתי את עצמי) לסוג מסוים מאוד של יחסי שליטה, יחסים שבהם למרות היותי נשלטת, אני בעצם כל הזמן בשליטה מלאה. מצייתת, מתמסרת, מרוגשת - אבל ללא תחושת אי ידיעה אמיתית. ביטחון מוחלט. ותמיד בהרגשה שהכול יכול להיפסק ברגע, ובהנד עפעף אפשר לעבור למשהו ונילי לגמרי.

כשנתקלתי בפעם הראשונה במשהו שונה, לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה. העונג הביא אותי לאבד שליטה, וברגע שהבנתי את זה התפרקתי. בכיתי (בכי טוב, אבל שוב, חסר אונים). אמרתי עצור. למרבה המזל הייתי עם מישהו תומך (אתה בסדר אתה) והרגע הזה נוצל לשיחה על הצדדים השונים של בדסמ, ומה באמת אני רוצה להפיק ממנו. אם עד כה הפקתי כוח מהתענגות על מה שההתמסרות שלי עושה לצד שמולי, התחלתי להבין שאולי יש סוגים נוספים של כוח שאפשר למצוא. אם איבוד שליטה מפחיד אותי כל-כך, אולי התמודדות עם הפחד הזה יכולה להוציא אותי (בתהליך לא קל) אדם חזק יותר, ברמה עמוקה. וקיבלתי הצעה מפתה מאוד לנסות ולראות, לא במסגרת קשר זוגי.

המחשבות האלה העסיקו אותי כמה ימים. אבל הערב, לפני שהחלטתי, עברתי חוויה נוספת. הפעם חיובית הרבה פחות. זה התחיל בצורה מבטיחה - דייט של ממש. עם מישהו שמצא חן בעיניי בהרבה רמות - היה לי מעניין לדבר איתו, נהניתי בחברתו, נמשכתי אליו מאוד. אבל כשהעניינים התחילו להתחמם, מצאתי את עצמי מוטרדת, והטרדה הפכה לחשש והחשש לבהלה והבהלה הביאה אותי לבקש ממנו ללכת. אחר כך התפרקתי לבדי. אני לא מדברת כרגע על החלק שלו בעניין (הוא כעס מאוד והרגיש מרומה, כי באמת האמין שיכול להיות כאן משהו רציני, ונפתח בפניי, ואני סילקתי אותו מהבית. מצד שני, בכל הכעס שלו הוא לא ממש הבחין שאני מתפרקת, ורק החמיר את המצב). אני מדברת על מחשבות טורדות מנוחה מאוד שהעניין העלה, שעכשיו, אחרי שיחת הרגעה (ואתה, בכלל כמה שאתה בסדר אתה), אני יכולה להתמודד איתן בצורה קצת יותר מנתחת (כי הניתוח היה תמיד ויהיה לנצח מנגנון ההגנה שלי).

כשהגעתי לכאן, היתה לי הרגשה שאולי בתפקיד של נשלטת אמצא פיתרון לבעיה שלי. לכך שהרצון שלי להתמסר, והטוטאליות שאני מעניקה ומצפה לה, מפחידים בדרך כלל את הצד שכנגד. בתפקיד של נשלטת יש לגיטמציה מובנית להתמסרות הטוטאלית הזאת, ולכן חשבתי שזה ה-דבר. בנוסף, אין ספק שמבחינה מינית אני נמשכת למי שמפגין אקטיביות. גם זה משתלב. וגם בכאב מצאתי עונג, בהחלט. אבל הערב, עמדתי בפעם הראשונה בפני סיכוי למימוש של מה שלכאורה חיפשתי. מישהו שמעניין אותי ושמתעניין בי ברמת הקשר הרציני, שאני נמשכת אליו, ושנמצא בצד השולט של הסקלה. אבל תוך כדי העניין, גיליתי שאני נרתעת. לא ממנו, אלא מרצינות ההצעה שלו. זה לא שהוא הביע רצון למשהו שנראה לי קיצוני. הוא לא רצה 24/7 ובהחלט היה נראה שיכולים להתפתח דברים מעבר לבדסמ בלבד. אבל זה לא היה משחק. זה היה צורך שליטה אמיתי מצדו, שדרש צורך הישלטות אמיתי מצידי. במובן עמוק ומקיף מאוד. משהו שיצמח ויתפתח. וגיליתי שזה מרתיע אותי. שאני כמהה לתחושת המשחק המענג, שכהרף עין יכול להיפסק. ובשעות שעברו מאז, אני לא מפסיקה לחשוב, אולי עירבתי שני צרכים נפרדים. את הרצון שלי לאקטיביות מינית של הצד השני, ולשעשועי שליטה וכאב, אפשר לסווג תחת "ונילית קינקית". הצורך שלי להתמסר, הטוטאליות שלי, אולי לא מקומם בבדסמ אלא מחייבים הבנה נפרדת. אולי הבחירה בנשלטו?ת היתה רק ניסיון לתעל, בכוח, משהו שלא צריך להיות מתועל אלא מטופל ישירות וכשלעצמו.

אני לא יודעת. התגובה הראשונית שלי היתה להוריד את הנשלטת מהסוגריים ולהחזיר את הוונילית הקינקית לפרופיל. אבל זה עכשיו. נחכה ונראה. דיווחים מהשטח.

להדליק את האור אחרי חושך מוחלט. לגלות את כל הדברים שזרוקים בכל מקום. מה הדברים הרכים (או החלקים. או הדוקרים) שגוששו בחושך. הממדים האמיתיים של המיטה, שפתאום לא ממלכת הכול. מה רטוב איפה. באיזה סוג קונדומים הוא השתמש :-)