הלילה חלמתי. זה היה חלום שהדהד בדסמ והוא השאיר אותי במין אי שקט מהורהר כזה. חלום מאוד לא בוטה, טקסי יותר מאשר אירוטי. הערפד בחלום הסביר שהוא עלול להזיק אם יאבד שליטה (לא כמו בדמדומים! סתמו). האקט הערפדי היה חייב להתבצע על במה, פומבית, ולא רק אני הייתי קשורה אלא גם הוא, חלקית. להגנתי.
כל היום אני מועסקת בחלום הזה. אני חושבת שיותר מכל מרתקת אותי השלווה שהחלום היה ספוג בה. תחושת ודאות כזאת, שגיליתי שאני מתגעגעת אליה. אל רגע אחד לפני, כשאני נושמת נשימה עמוקה ומתנתקת, זמנית, מכל דבר מלבד זה. התמסרות מוחלטת לא רק לשולט, אלא גם לרגע. בלי עבר. בלי עתיד. בלי לתכנן. בלי לנתח. רק הקיום המוחלט בעכשיו, אחרי שאת כל השאר קיפלתי במסודר כמו ערמה נאה של בגדים ונותרתי עירומה מכל קונטקסט. וזאת מבחינתי הליבה של ההישלטות. לא כאב, לא השפלה, בסופו של דבר אפילו לא הטקסיות (למרות שהיא עוזרת להגיע לסטייט אוף מיינד הזה). רק הנשימה העמוקה.
לפני 15 שנים. 24 באוקטובר 2009 בשעה 16:05
