בזוקה באזיקים

יצא לי לדבר עם מישהו על פחד. טוב או רע לבדסמ? הוא אמר שיש בפחד משהו מרגש, שמוסיף לחוויה. אני מניחה שזה יכול להיות נכון. לא התנסיתי מספיק בשביל שיהיה לי מקום להשוואה. אבל איכשהו יש לי הרגשה שדווקא תחושת הביטחון המוחלטת מאפשרת לי להגיע רחוק יותר עם ההתמסרות.

אני לא מדברת על ידיעה מוחלטת. לאי ידיעה יש כוח עצום. כשהעיניים קשורות ואני לא מצליחה לזהות לפי הרשרושים מה הוא הוציא מהארון עכשיו, כשהוא עומד מאחוריי ואני לא יודעת איפה תנחת ההצלפה הבאה, אוי, נפלא 😄 כל הגוף עובר למצב של רגישות-על, של המתנת-על, ציפייה. אנרגיה פוטנציאלית שנאגרת ומצטברת, כמו בשנייה לפני שהשעווה נוטפת על הגוף, ואז באחת, הכל משתחרר עם המגע, עם הכאב. ריגוש שמעטים הדברים שמשתווים אליו.

אבל מתחת לכל זה אני חייבת להרגיש זרם קבוע ועמוק של ביטחון. של אמון מוחלט שהוא רוצה בטובתי, שהעונג שלי מענג אותו, שהוא מתענג על להכאיב ולי ולצעוק עליי כי הוא יודע כמה שאני רוצה בזה, שלא ייזום משהו שיודע שאני לא רוצה בו ושיפסיק מיד את מה שאני מבהירה שלא רוצה.

יש פה קו דק, איזון עדין. לחוש את הביטחון המלא הזה, ובכל זאת להרגיש באמת. לשחק משחק, אבל בזמן שמשחקים אותו להתמסר לו לחלוטין. האם הצעקה יכולה לרגש באמת גם כשיודעים שאין מאחוריה רצון אמיתי להשפיל? כן, כי בכל זאת היא טעונה באנרגיה עצומה ומובחנת. אנרגיה שנובעת לא מהתענגות על עצם ההשפלה וגרימת הכאב, אלא מהכוח העצום שאתה מחזיק בידיך על אדם אחר, להכפיף אותו לרצונך, להורות לו לענג אותך כפי שתרצה.

ואולי זאת התשובה לשאלה שהטרידה אותי מאז שהגעתי לכאן, אם ייתכן שמישהו שמגדיר את עצמו "שולט" יהיה בבסיסו בן אדם נחמד ומתחשב . אולי התשובה היא מישהו שלא בא מתוך צורך אמיתי להשפיל, להכאיב, להפחיד, אלא מתוך חיפוש אחרי הכוח שבמשחק (שהוא רק משחק! אבל בעל עוצמה משלו), שבו אדם אחד מכפיף את רצונו, מתוך תענוג אמיתי, למישהו אחר.

אני חושבת שזה לא מקרה שמצאתי הנאה כזאת בבדסמ עם מישהו שמראש מגדיר את עצמו עם נטייה לכיוון הנשלט דווקא. מבחינתי, זה סיפק בדיוק את אותו בסיס של ביטחון שאפשר לי ללכת רחוק יותר משציפיתי (הוא צוחק עליי שהגדרתי את עצמי "ונילית קינקית"). וכמובן, תודה לאל שמצא בו את ההתענגות על תפקיד השולט. גדול אתה, גדול 😄 אני נוצרת את הסימנים הכחולים בגאווה, ורוצה עוד, רוצה עוד, הרעב רק גדל...