בפעם השלישית בחיי, אני כבר לא בתולה.
המצחיק הוא, שרק אתמול ניהלתי שיחה ארוכה עם הוד נפלאותה הלילית, ובמהלכה הכרזתי חזור והכרז שלא, תפקיד של שולטת לא מדליק אותי. והנה, יצא לי לבדוק.
שלוש בלילה זה זמן מצוין לנסות דברים. במיוחד כשהוא חומד, ומשעשע, ומשכנע. לפניות מקסימות אני תמיד אענה, אפילו אם הן מהצד הלא נכון. שאלתי למה, והוא אמר "כי הפרופיל שלך מסקרן ואני חרמן". ובינינו, מה עוד צריך? כלום.
נהניתי? כן, מאוד. תחושת הכוח מסחררת. ויש בתפקיד השולטת משהו מפוקס כל-כך, חד בהרבה מהערפל המתוק של ההישלטות. ובחיי שלא שמתי לב כמה שצליל של חגורה על בשר עירום הוא כל-כך... צח. כנראה בשביל להבחין בזה צריך להיות בצד הנכון של החגורה.
אבל לא. כיף, מהנה, מסקרן, ובכל זאת לא מה שאני רוצה. אני רוצה את הערפל. אני רוצה את הדמעות. את ההתמסרות. את חוסר הידיעה. וגם, כן, את הכאב.
בדרך הביתה החלטתי לחזור ברגל ולא לתפוס מונית (למרות, וכאן אני פונה לכל שונאי תל אביב, שיש משהו מחמם את הלב בכך שבאמצע הלילה אפשר לתפוס מונית בן רגע). אני אוהבת את תל אביב, על כל כיעורה. הלכתי בין פחי הזבל והחתולים, צחקתי על בחור אחד חמוד שחשב שרק בגלל שהוא מפנה את הגב לרחוב לא רואים שהוא משתין (והוא צחק בחזרה), השבתי בוקר טוב לאיש אחד שפתח קיוסק (מה בוקר טוב מה. אני בדרך לישון) סירבתי בחיוך להצעה של ילד על אופנוע לשתות איתו קפה של בוקר (בעודי מזיעה בחינניות בדיוק במקומות הנכונים, כנראה), ועד שהגעתי הביתה היו כבר ניצנים של אור. והאוויר היה מעושן ולח, והרחובות היו מלוכלכים, וכל המדרכות היו עקומות והיה לי טוב.
לפני 18 שנים. 7 ביולי 2006 בשעה 2:20
