בזוקה באזיקים

זה כבר הלילה השני שהיא לא יכולה לישון.

הוא תמיד היה אל השינה שלה. החלון שלה היה ממסגר את שלו כמו מזבח, הדמות שלו שבמרכז החלון היתה חקוקה כמו פסל אלילי קטן, והיא היתה כורעת על הרצפה וסוגדת מרחוק.

כללי הטקס היו קבועים. היא היתה פושטת את כל הבגדים ומקפלת ומניחה בערמה על הכיסא. היא היתה בוחרת מטלית לבנה ומטהרת בקפידה ריבוע של רצפה מול החלון. היא היתה לוקחת את רצועת העור הארוכה וכורכת כמו נחש סביבה. ואז כורעת ומביטה ומחכה. עד שהוא היה נשען לאחור בכיסא במזבח החלון, והיד שלו היתה מחליקה על הזין, והיא היתה מביטה בפניו עד שהיתה רואה בהן שגמר וקמה ממקומה ומתירה את הרצועה ומניחה במסודר על הכיסא וישנה עד הבוקר.

אבל אתמול, אתמול היה אחרת. הוא יצא למרפסת, והלב שלה כמעט נעצר על הק?רבה הגדולה הזאת. לרגע היא חשבה שזה יום חג. אבל משהו לא היה בסדר. פתאום היא לא היתה בטוחה שזה הוא בכלל. הוא נראה כמוהו, אבל היה בו משהו... אחר. לא על פני השטח, אבל כאילו אדם אחר מבשיל בו מבפנים ומי שהיה מסביבו עומד להתפוגג. ובפעם הראשונה זה זמן רב היא סגרה את תריסי החלון, מבוהלת מכדי לבכות אפילו, ושכבה ערה.

הלילה היה נדמה שהוא חזר. שוב באותו הכיסא, ובאותה התנוחה, ושוב היד המחליקה על הזין. היא הניחה לעצמה לשקוע בשגרה. אבל אז הוא צחק. הוא צחק! לא צחוק רם אבל מדבק, שכאילו הציף את החלון באור, ובאחת היא ראתה אותו, את כולו, גבר שעושה ביד, רבאק. היא חייכה, והפעם כשגמר היא ראתה אותו גומר, הוא היה איש שגומר, והיא השאירה את התריסים פתוחים ולחשה לעצמה חייכתי חייכתי.