|
|
|
אל תשתפי את החבר הסינילי שלך בהתפתחות, בציפיה שהוא ישכח/לא יבין כי הוא לא זוכר ולא יודע חצי ממה שקורה לו.
כי הוא ילך ויספר לגברת שאת מבקרת. והיא תתקשר אליך לדרוש בשלומך.
עכשיו. יכולתי לשקר לה ולומר לה שהוא ממציא דברים. כי הוא באמת ממציא דברים הרבה פעמים. גם כי הוא בדחן. וגם כי המוח שלו מוותר עליו בשנים האחרונות.
אבל עניתי. וסיפרתי את האמת. ואפילו התחלתי לבכות😂
יופי.
עכשיו גם למוּת אי אפשר בשקט.
שבסדרה טיפול עם אסי דיין ז״ל. שמגיעה אליו מטופלת שאובחנה כחולת סרטן שאינה מוכנה לשתף אף אחד בחייה.
כשאת קצת חוששת שאולי אבוש הכניס אותך להריון הפעם.
ואז שניה אחרי ההפריה את אשכרה מכירה מישהו. שממש מזכיר לך אותו. ואפילו יש לו אותו שם. ושם משפחה. בשינוי של שתי אותיות. וכל פעם שהוא כותב לך לוקח למוח שלך שתי דקות להבין מי מהם כותב לך.
את הולכת לרופאה, ביום שני בבוקר. לטפל במשהו קטן שדרש טיפול. שמחה שזהו. נגמר. ולא צריך ללכת יותר. והיא מצידה, מסיימת את הטיפול ומבקשת שתלכי לבדוק משהו אחר שנראה חשוד.
אז כל החיים עוברים לך מול העיניים. ואת קצת מצטערת שרוב החיים בכלל לא רצית לחיות. אבל איכשהו חיית. את נכנסת הביתה ופורצת בבכי למראה בנך. שלא מבין. מה אמא מתפרקת. ואת מנסה להשקיט אותו - שאמא תמיד מתפרקת.
ואז את נזכרת באסתר. שעברה חיים שלמים של טירוף. וחולי. וטרגדיות. והיא כבר בת 86. אמנם עם קוביד. ובבית החולים. ועדיין.
כבר פחות אכפת לך שאולי אבוש עבר אותך.
כי. מה זה משנה בכלל.
והתשליך של אתמול.
איזה ׳מזל׳ שהתחלת ׳להתחזק׳ לפני. למרות שבוודאות כולם יחשבו שזה קשור לזה.
והציפורים מצייצות. ולא סיימת את הספר.
ודווקא הגיח לו איזה חשק לחיות. והתחלת לעשות דברים בנידון. והמשרד נהיה מחסן. והספר שאת לא עובדת עליו דחוס לו שם איפשהו בין התקליטים.
גם הימים שלכם נוראיים?
פאק.
אמא תמיד אמרה שאיך שאנחנו מתחילים את השנה החדשה, ככה היא תראה.
האם השנה החדשה שלי תהיה עייפה אך שזופה מלאה בזרע של אבוש?
אני יודעת שאתה חושב עלי כשעומד לך.
ועומד לך הרבה לאחרונה.
כי התפתת 😂
כי אתה רק בן אדם. חרמן. מחרמן. ורעב נורא.
הלכתי להוריד שיערות בכוס.
היתכן שאוטוטו ארכב על הפוֹני הזקן שלי אחרי גלוּת כה ארוכה?
כל זאת ועוד.
במהדורה הבאה של מעריב לנוער.
יום אחד אבא הביא הביתה מערכת סטריאו של פיונר. בטח איזה מוכר עשה לו פיץ׳ של החיים על כמה המערכת מתקדמת ואיזה פיצ׳רים מטורפים כלולים בה. הנחנו אותה על מכונת התפירה בסלון. ליד הטלפון האלחוטי. מול החלון שיצא לחצר השכונה. אני מרגישה שהחיים אז היו, באיזה ממד דמיוני שנראה כמו בניין אבל הזכיר יותר קומונה כזאת. כמו כלא.
צפיפות שלא ברור איך שרדנו. את המדרגות. את החניה. ואת החלונות הפתוחים בקיץ. (זה אפילו לא קורטוב של געגוע, זה אוקיינוס שלם).
בחזרה למערכת הסטריאו. כשהייתי חוזרת מבית הספר, ולא היה אף אחד בבית. הרגשתי שהבית שייך רק לי (ולכל השכונה צפיפות כבר אמרנו). הייתי לוקחת את הדיסק של טיטאניק ושמה את סלין דיון בפוּל ווליום. כי ידעתי שהחלון שלו פתוח. וידעתי שהוא מקשיב. ויודע שאני מנגנת את השיר הזה במיוחד בשבילו. והוא בתורו, היה שם מוזיקה בשבילי. והוא ידע שאני מקשיבה. והוא ידע שאני ידעתי שהוא עומד מול המערכת שלו - מדבר איתי בשירים. וככה חברים, התנהגו שני ילדים מאוהבים בטירוף לפני עידן האינטרנט.
אני פאקינג כמעט בת 40 (אין לי תגובה לזה) ובזמן האחרון התחלתי לעלות סטטוס לוואטסאפ. בין לבין אני מסתכלת מי צפה בסטוטוס. והופ, אתה שם. בכל סטטוס. כמובן שהמכשפה שבי מתחילה להשתולל. (אם יש לכם את הוואטסאפ שלי, בבקשה אל תלכו להסתכל 😆. אני רואה).
שולחת לך רמזים בטלפתיה כי אם לימדת אותי משהו בכל השנים שאנחנו מכירים זה שאתה ממש ממש מרוכז בעצמך וחושב ובטוח שהכל מכוון אליך (זו לא טעות כשזה נוגע אלי). אז בשבילך אבוש זקן וסקסי. אני מתגעגעת לזין שלך יורה בתוכי כמו ממטרה. רות. עבור.
הדיכוטומיה האטומית הזו? שבמקומות מסויימים אני רצויה אהובה מקובלת ומתקבלת על הדעת. ובמקום אחד. אני שנואה לא קשורה דחויה ומקולקלת. כשאני שם, אני מרגישה כאילו שמים אותו בשק חשוך ומנערים אותי בכל הכוח וצורחים עלי בקולי קולות - את לא בסדר. את לא טובה. הכל בך דפוק.
האם אני יצרתי את זה? בעצם. האם אני יצרתי את שני המקומות האלה? האוהב והשונא?
אני גבר אלפא שאוהב להיות בשליטה. סוף ציטוט. באתר הכרויות ל-הורים. לא פחות. סוף ציטוט.
תודה על השיתוף. אם הינך גבר אלפא אז אני גברת פלפלת. עם הכפית. והכל.
וגם. כלב. כן? לא? בחיים לא הייתי לוקחת על דעת עצמי. הילדים משגעים כבר שנים. ואיכשהו (איך באמת, לא ידוע), נפל עלינו הלבן הזה. נשאר רק להתחייב ולקחת וסלמאת.
אני לא יודעת מה לעשות.
לצורך השוואה. הם אומרים את אותו הדבר. רק שבהקשרים שלהם זה על סמך התורה שלנו (הברית הישנה) והברית החדשה (שלהם). כל ההרצאה של חדל האישים לעיל מושתתת על עקרון השמחה ביהדות. הרעיון נכון. אבל הביצוע לוקה וחסר הקשר. הוא יפה מדי. נקי מדי. מתנשא מדי. להעביר מסרים בעלי רבדים. הוא לא התחיל לגרד את התפיסה או את ההקשרים שבאים עימה וממנה. בכל מקרה. מאוד מעניין לראות אותם מעתיקים. בעיני, ללא הצלחה. אפילו שהמלפפון הזה היה אצל אופרה והוא אחד המובילים בתחום.
ואיזה קהל יש לו ואיזו קהילה יש לו. ואיזה עוקבים.
אז. אני. שאלה. אם אנחנו באמת אומרים את אותו הדבר - למה אנחנו לא יושבים באותו השולחן? (אני לא באמת שואלת).
https://fb.watch/mfD28NJQ2y/?mibextid=rhroan
בסרט שרוחניות משנה לך את החיים. מגיעה לפגישה אצל המטפל. ואין. אין לך שום דבר לדבר עליו. כי הכל אחלה. בחלה. גם ובעיקר מה שלא. יש בך שקט. שלום פנימי. את הולכת לישון שלווה. מתעוררת בהודיה. יה באבא. לא התחלת לקחת כדורים. גם לא קיבלת זין מפברואר. את יושבת באולם הקולנוע ומרגישה שפיצחת את השיטה לחיים. ואז. את שואלת את עצמך בראש - מה בעצם השתנה הלילה הזה מכל הלילות לפני שלושה שבועות? אה. התחלתי לקחת מגנזיום. וככה חברים. מאבדים את הדעת. אבל מרוויחים את הגוף המתפקד וטועים לחשוב ששנים של התניה נעלמו בגלל שהדלקת נרות שבת. רוּת. עבוֹר.
הייתי בכיתה עם מישהו שנראה (והתנהג) כמו כוכב פורנו.
אני ומעט הבנות בכיתה הזלנו עליו ריר באופן מופגן וכמובן שהבאנו עליו ביד בעודנו חולמות על איך שהוא תוקע אותנו במיטה. ברחוב. ברכב. בשירותים. החמוד, הצליח לעבור את הסמסטר בגלל החרמנות שלנו. כל אחת בתורה עזרה לו מטוב ליבה שעלה על גדותיו מהנזילה במרתף.
מפה לשם. כמובן שאף אחת מאיתנו לא שכבה איתו.
אתמול הלילה חלמתי שהפסדתי בהתערבות, או שהוא. מכל מקום. מצאנו את עצמנו ביחד. נוגעים. מתחרמנים. מתנשקים.
ויש לו ריח לא נעים מהפה. אוף. הוא מוריד את המכנסיים - ולפני נגלה כלי. מוגזם. ובלתי אפשרי. כאילו. אם היה נכנס בתוכי היה יוצא ממישהי אחרת. בכל אופן, בעודי מתפלאת מהזין הבלתי פרופורציונלי הזה (ומהיכולת של המוח שלי להמציא אחד שכזה - שהרי לא ראיתי לו. רק שמעתי אותו מספר על איך בנות כל הזמן נבהלות מגודל הזין שלו), אני פתאום מריחה ריח. חומצי כזה. שהרחתי פעם. או פעמיים בחיים שלי ונצרב אצלי במוח לנצח. ריח שמגיע מהזין. לא יודעת אם זה קשור להגיינה או מה. אבל אי אפשר לטעות בריח. אפשר אולי להקביל אותו לריח הדגים שיש לנשים מסויימות. מכל מקום - בין הריח מהפה לבין הריח מהזין (הבלתי אפשרי בגודלו), החלום הזה חבט בי קשות. ואיני - אני חוזרת, איני נמשכת אליו יותר.
אין קשר בין הכתוב לעיל - למציאות.
במציאות הוא מריח טווווווווב. אני זוכרת מהפעמים בהן התחבקנו חיבוקים פלטונים לחלוטין (או לא לחלוטין).
שיט. אני חרמנית. שוב.
