Life Is Bliss

שאין לך צרות בחיים מבלי לומר שאין לך צרות בחיים? 

כשאת חייבת. אבל חייבת להתחיל לקחת שיעורים בפסנתר לקראת גיל 40. סה״כ זה איזשהו חלום חיים שתמיד הרגשתי שהתפספס לו (בין שני הורים מוזיקאים שכל החיים תקעו אותי באולמות קונצרטים/אופרה). כי. רוסים. וזה. 

כמובן שעכשיו משסיימתי את הלימודים. פעמיים. אני צריכה למצא משהו להיות אובססיבית לגביו. אז. למה לא. משמעת? יש. מורה? גם יש. יש גם כל מיני מקלות. בגלגלים. אבל אני לא יכולה לכתוב על זה מבלי לפרוץ בדמעות. והנה. רק מהמחשבה. העיניים - לחוֹת. 

הזמן של כולנו תכף נגמר. אני רוצה להספיק. 

המוֹרה שלי המליצה לי להתחבר להורוביץ. מתחברת. 

מי אמר שאין חיים בלי סקס 😂

בצלחה לי. 

ובמיוחד לדעתי. ירדתי מהפסים. 

אני זוכרת שישבנו על המיטה שלנו ודיברנו על החיים ועל המוות. בעיקר כי רצית לעשות קצת הגיון מהמוות של אמא שלך. זרקתי לך - שאני ממש לא רואה את עצמי קשורה לדת בשום פנים אופן או קשר. שלא נראה לי שמוות יביא אותי לאלוהים. גם אמרתי - שאני בספק אם הבאת ילדים תביא אותי לאלוהים. בהחלט שני ארועים מכוננים בחייו של כל אדם. 

מה כן מביא אותי ללכת לבית הכנסת כל שבת בבוקר עם הילדים? להדליק נרות שבת בפעם הראשונה בחיי? להציג את עצמי לאלוהים - היי. זאת אני. אף פעם לא באתי. אבל הנה. עכשיו….הזיה של כל ההזיות. מותר לי. אני לגמרי במשבר קיומי (בערך מאז שנולדתי. פשוט עכשיו, אני מגישה קצת יותר קרובה לשמש ושורף לי), האתגרים בחיי מתחרים על תשומת ליבי. אבל שום דבר לא הביא אותי אפילו על מחשבה על אלוהים - כמו גיל ההתבגרות של הילדים. כבר לא אכפת לך להיות שמנה. להיות לבד. להיות לוזרית של החיים. גם. שישרף הכל. החלומות. הרצונות. התאווות. המבחן ביום שני שאת שורפת. כלום. את מגיע קטנה ומכופפת מוכנה לכל ברטר. רק שיבוא לך כוח. שתבוא לך הכוונה. לעשות את זה נכון.

טןב. אולי נסחפתי כהרגלי. אולי לא דת. אבל רוחניות. כל אחת צריכה קיר. ובניין. וקהילה. שיהיה פחות מפחיד באיבוד. זהו. 

זהו. 

זה אף פעם לא נהיה ישן. אין בן אדם אחד שאני אוהבת, מעריצה, מעריכה ומכבדת שישב חצי שניה על זרי הדפנה וחשב לעצמו - אני אחלה. גם כששאר העולם בהחלט חושב ככה. 

או כמו שסלבדור דאלי אמר פעם בראיון - אני? צייר? אני חובבן ותו לא. 

כבר ציינתי שהמטפל שלי בן 75? 

נכנסתי למשרד והוא בדיוק זרק משקה אנרגיה לפח. הוא הרגיש לי על סטרואידים. הוא מנסה לעבור את היום. מיליון מטופלים לפני שהוא יוצא לחופש. החוצפן. 

אם מישהו היה פונה אלי בעניין ילדיו, דעתי המקצועית תמיד תהיה - תביאו את עצמכם לסדר. תטפלו בעצמכם (כחלק מהתשובה לבעיה). הבעיות של הילדים אף פעם אינן קורות בוואקום. ואם הן לא תגובה למה שקורה בבית, הן בהחלט בתגובה למה שלא קורה בבית וכן צריך לקרות. ובכן. תורי הגדול הגיע. שנה שעברה היה לנו קיץ מהגיהינום עם הילדה. והשנה, בקיץ - הוחלט על פינוקים בגזרה של הילד. עכשיו. כמובן שכשיש בעיה - יש צורך לתת לה מענה מיידי ותמיכה רצינית מגורמים נכונים. אבל חשוב מאוד לקחת צעד גדול אחורה ולראות איך איפה כמה ולמה - נכשלנו כישלון חרוץ בתור הורים. אני מבקשת לחסוך ממני את התיאוריות שמוציאות הורים מהמשוואה (לצורך השקטת יסורי המצפון, כמובן), מכיוון שאני יודעת ומבינה את הדברים באופן אחר לגמרי. וזה לא עניין של לקחת על עצמנו אשמה. אשמה היא רגש מיותר מכלה ומתיש ואין לה שום פונקציה מידתית תומכת, מייצבת או כזו שמניעה תהליכים. להיפך. לעומת זאת, לקיחת אחריות והבנת התמונה הכוללת והתפקיד שלנו במערכה - יכולה להוביל לשינויים.  

המטפל שלי כמובן לא חסך ממני את ההתנהלות הקלוקלת (בלשון המעטה) עם הגרוש וכמה זה זה קשה וקשוח על הילדים. כמה הפיגור שלנו - שני מבוגרים שלא מצליחים בעד שום הון שבעולם להסתדר. וכמה זה משפיע על הילדים. לרעה. לראיה - שניהם מגיבים בתורם לכל מה שמתרחש מסביב. עכשיו, ברור שיש המון נסיבות. מיליון. לפחות. אבל אני באמת מאמינה, שמה ומי שהכי קרוב לילדים - משפיע עליהם הכי הרבה. 

אז. זה נכון שהילדים תמיד משלמים את המחיר על טמטום ההורים. ללא יוצא מהכלל. והחשבון תמיד יוגש על פלטת זהב. 

הורות. לפעמים אני לא מבינה בשביל מה התעקשתי כל כך. 

יכולתי להיות רווקה עצובה שלא הצליח לה בעל וילדים. 

במקום זה מצאתי בעל. עשיתי ילדים. ועכשיו אנחנו משפחה שבורה ומפורקת וכל העזאזל שיוצא מכך. 

פאק. יש לי מבחן ביום שני. ואני הולכת להכשל בחרא הזה. הראש שלי לא שם. ולא בשום מקום אחר. 

מרשים לעצמם אחרי עשרה ימי הכרות. הזיה. 

איזה הרצאות. איזה מילים. בגלל שביטלתי פעם אחת וביקשתי שנעביר לפעם אחרת כי לא התאים. בתגובה - אינפנטיליות לשמה. לא משהו שאת מצפה ממישהו שבהחלט יכול להיות אבא שלך. 

בשעה טובה הגענו ליום הדייט המיוחל ורצה הגורל ומקרה חירום משפחתי הזדמן לשפחתכם החרוצה. 

איזה טנטרום. מותר להתאכזב והכל אבל בוא יה חמר - בגילך אתה צריך לדעת כשמישהי כותבת לך בבוקר. ביום. בלילה. עולה לטלפון, לשיחת וידאו ומזמינה שולחן במסעדה - כנראה שהיא לא באה לבלבל לך את הביצים. 

תובנה - תפסיקי לעשות מאטצ׳ים עם זקנים משועממים שאין להם מה לעשות בחיים חוץ מלהציק לך. שבגילם הם ברגרסיה לינקות מאוחרת. 

תובנה 2 - אל תמשיכי לדבר עם טבעונים 😂

וברצינות - תורידו הילוך ולחץ מאנשים שרק הכרתם. גם אם אתם מתלהבים. זה ממש מוריד ומרתיע. 

נמרח. אני כאן אבל לא כאן. 

ביטלתי את מר טופו ואני שמחה שכך. 

אפילו שכבר קבעתי לנו שולחן במסעדה.

אין לי כוח להכנס לסיפורים על למה ביטלתי. 

כנראה שזה לטובה. 

וגם. זה באמת אף פעם לא נגמר עם הילדים. 

המוח. מתפוצץ. מתפזר. למיליון כיוונים. 

חם לי. מגעיל לי. חרד לי. עצוב לי. דוחה לי. עד מאוד. 

היום בבוקר התעוררתי עם פיל על החזה ולקח לי המון זמן להזיז אותו משם. אני יודעת שמחר בבוקר הוא ישוב. 

וגם. פשוט נמאס לי מהכל. אבל. מהכל. בעיקר מעצמי. 

איך יתכן שאחד מסתכל עליך וחושב שאת הדבר הכי מדהים עלי אדמות. שאת יפה. סקסית. חכמה. שנונה. אמיצה. מעניינת. מגניבה. מסתכל עליך בהערצה אינסופית. באהדה. מתרגש להיות בנוכחותך. מנסה להרשים אותך. 

והשני - לא סובל בך ה כ ל. גורם לך להרגיש כמו תולעת בשמש. מתווכח איתך - על הכל. ללא הפוגה (או מטרה לצורך העניין). טעון כמו תותח. קופץ עליך בתוך המים. להטביע לכבוש ולהשתיק. לעשות ממך קטנה מפגרת לא יוצלחית. לא קשורה. לא ברורה. 

🤷🏼‍♀️

יש משהו מרגש בפגישה עם אדם זר. 

נפגשנו בכניסה למלון. הוא נכנס לרכב וירדנו לחניון. 

מכירים את אלה שהתמונות לא עושות עמם חסד? שהם הרבה יותר במציאות? אמא. יש דברים שאי אפשר לראות בתמונה. 

בכל מקרה. עלינו לשבת בלובי. בפלירט של החיים. פגישה ראשונה. וכנראה אחרונה. שאלתי אותו איך החדרים במלון? 

הוא ענה - את תראי בעצמך. אני גיחחתי. בקול. מקשקשים. 

ואז בלי שום סיכה. בכל זאת - אנחנו על זמן מוגבל (הוא עולה על מטוס עוד כמה שעות) - הוא יורה - רוצה לעלות לחדר שלי להתמזמז? גיחחתי עוד קצת. והסכמתי בגיחוחים ודילוגים לעבר החדר. מסדרונות של מלונות. תמיד זורקים אותי למחשבות עליך. שבע שנים של התגנבויות. מסדרונות. מיטות. 

נכנסנו לחדר. מזגן. סגרנו את הדלת. יש לו ריח טוב. וטעם - של מסטיק. כנראה שהוא התכונן לרגע הזה מבעוד מועד. 

מזמוזים מעל הבגדים. הוא נשכב עלי. המשקל שלו עלי כמו שמיכה כבדה. הוא שואל אם אני נמחצת תחת כובד משקלו. 

אני מחייכת. ומבייצת. מרגישה את התחתונים נרטבים. 

 כל המטר תשעים שלו משתפשפים על המטר וחצי שלי. 

כמה זמן אף אחד לא נגע בי. מפברואר ליתר דיוק. 

ביקשתי שירד ממני. ועליתי עליו. דמיינתי את עצמי רוכבת עליו לעבר אופק האורגזמות. ירדתי ממנו ונשכבתי על ידו. 

אמרתי לו שכייף לי. מאוד. אבל לא מעניין אותי סקס למען סקס. ושלא יקח אל זה אישית. כי הוא ממש מחרמן. 

הלכתי לשירותים לנגב את עצמי. התיישבתי על האסלה.  אסלה. מלון. נזרקתי לפעם שהשתנת עלי לפני שזיינת אותי. הפרשתי עוד קצת מיץ מהכוס המתוק שלי. כל הזמן הסתכלתי על הדלת ותהיתי אם הוא יכנס ויאנוס אותי.  בכל זאת  זר.

חזרתי למיטה. 

קשקשנו עוד קצת. התחרמנו עוד קצת. והגיע הזמן לעזוב. בדרך לחניון, הוא הניח את היד שלו על הראש שלי במין ליטוף מתוק. נפרדנו. הלך לדרכו. ביי ביי זר סקסי. 

ביום ראשון דייט עם הזקן. 

לפגוש אותו בלובי של המלון. בהצלחה לסתוּמה שבי. 

האמת. שהטופו הזקן כן הצית בי משהו. ואפילו שביטלתי אותו ביום של הדייט (בתירוץ כלשהו כי לא התחשק לי להיות חמודה סקסית ופתיינית) לא חסמתי והמשכנו לדבר. 

מפה לשם. מדברים. הלוז שלי עמוס ומגעיל. הוא רוצה להפגש. אני דוחה. קודם ליום רביעי. אחכ לשבת. עכשיו ליום ראשון. והוא לא מסתיר את האכזבה. כשאמרתי לו - מה בוער? הוא ענה בכנות שאני מוצאת חן בעיניו ושעד יום ראשון אלוהים גדול. משמע. יש מצב שאכיר מישהו אחר עד אז. ובכן. בדכ אין מצב שזה יקרה. כי אין לי זמן או סבלנות להתפרש על שטחים ואנשים. כשמישהו מוצא חן בעיני - אני מחכה להתאכזב במציאות לפני שאני זורקת חכה שוב. 

ואז. אני בשיעור. ומשעמם לי. אז אני בטינדר. מבזבזת זמן. מחפשת הסחה. וכמובן. שהגיע האיש שאני רוצה לאנוס. לאט וביסודיות. ולשתות לו את המוח בקשית. מזל שהוא עוזב את המדינה ביום חמישי 😂 ומזל שהלו״ז שלי כל כך עמוס. שכנראה שאפגש איתו ואתאהב בו. וכל זה לפני הדייט עם מר טופו. כמעט בוּל כמו שהוא תיאר לעצמו. די כבר. נמאס לי מעצמי. 

וגם. דיברתי עם רופא הנשים שלי. שעדיין בהשעיה. ובכל זאת.

כנראה שנפגש לקפה מתישהו.

היום היה כל כך עמוס במשולש הגברים לעיל שגמרתי אולי תשעת אלפים פעם. ובשום רגע לא עליתי על מסלול ההמראה שלך - אבוש. שזה כבר חדשות מסעירות. 

כל זאת ועוד. 

אה. וכנראה שהייתי ממש חרמנית כי ביליתי את היום בחנות עתיקות ובזבזתי כסף על שיט מיותר. 

ביי.