Life Is Bliss

לפני רגע הוא נולד וכבר יש ילדה שהוא מחבב. מאוד. 

איזה מעגל זה לראות את הילדים שלך חווים את החיים. 

הילדה חזרה לבית הספר. אחרי שהייתה דבוקה אלי מסוף יולי (עקב מחלה). היום הראשון שאני מפזרת את הילדים לבתי הספר וחוזרת הביתה. לבד.

ל ב ד 

התוכנית הייתה לשקוע בדיכאון טוטאלי. לחבק את המיטה ובעצם למות בה. אפילו אם רק לקצת (עד שצריך לאסוף את

הילדים בעצם). 

אבל בסיבוב הזה זה אפס אחת לטובתי. 

עליתי על ההליכון. רצתי כמו מטורפת. מיילים. שיעורים. ארוחת ערב. וביי ביי לחמודים. נוסעת לשיעור. 

וגם. גיליתי משהו מעניין היום. משהו שיכול להגמר בהרשמה לעוד תוכנית לימודים. קצרה אני מקווה. כי אני כבר לוקחת שישה קורסים. אני דפוקה בראש 😂🤓

מה כפת׳ לי. 

איזה גיל זה. אני בגיל שתיים עשרה עברתי לגור בבנין חדש והכרתי מלא ילדים. התחלתי בית ספר יסודי חדש. השלישי במספר. שינה בית ספר ושכונה. הייתי ילדה שקטה. כל כך שקטה שהמורות לא ידעו את שמי. זה, פלוס העובדה שהייתי הילדה החדשה לא תרם להתפתחות החברתית. ועל כן מצאתי את עצמי בבית מול הספרים והטלוויזיה. 

אבל לא על זה רציתי לספר. 

יש לי בן שתיים עשרה בבית. ילד מפוזר וחולמני (כמו אמא שלו). כזה שצריך לרדוף אחריו שיכין שיעורים שיהיה מסודר שיתכנן מראש וכל הפאן הזה. 

הגיע למטבח ואמר שיש משהו שהוא מתעניין בו. שיתף ואמר שהוא התחיל לצפות בסרטונים בשביל ללמוד את העניין. עד כאן הכל נשמע תקין אפילו בשבילו. סהכ הוא מתעניין וזו לא הפעם הראשונה. צופה בסרטוני הדרכה ולומד. הפעם הוא הוסיף שיש לו מחברת. שאלתי בשביל מה מחברת? כי אני רוצה ללמוד ולדעת ואני רוצה להיות רציני בעניין. הביא את המחברת ופתח לנגד עיני. עמודים מלאים בכתב מסודר. הכל יפה וברור. לרגע לא הבנתי עם מי אני מדברת. איך מר מפוזר יושב לצפות בסרטוני הדרכה לוקח מחברת חדשה ומתחיל לכתוב בה דברים רלוונטיים. What 

איזה ילד זה ❤️

שנים יכולתי לומר שמעולם לא נעקצתי על ידי דבורה. 

אבל מאז שזה קרה אני לא מפסיקה לבכות. 

כמובן שכל קשר בין העקיצה לדמעות הוא מקרי. ועדיין. עקצה אותי דבורה וכאב לי כל כך שאפילו הדמעות זומנו. ומאז. כמו אורח לא צפוי. אומרים שאבל הוא סימן לאהבה. אני אומרת שאבל הוא מיליון דבורים בבת אחת. 

איזה מזל שאני נוטלת אנטיהיסטמינים. ממש במקרה. 

אבל משהו לא טוב קורה בתוכי. 

האטתי את הרכב וניסיתי לראות.

אותו גובה אותו סטייל חליפה אותם נעליים אותו שיער לבן אותם משקפיים. אותו סטייל הליכה.

אני לא מצליחה לראות את פרטי הפנים. צריכה לנהוג. 

האוטובוסים מסתירים. האנשים. המכוניות. סוף סוף פניתי. עצרתי. אורות אזהרה. מטה את הראש אחורה. מחכה שתחצה את הכביש. אני לא חושבת שזה אתה. אבל אולי כן. 

פתטיות. קווים לדמות. 

😍

כאמור, נתתי את מספר הטלפון וביקשתי שיתקשר. 

כתב שהוא ביישן וביקש וואטסאפ. 

הסרתי אותו מטינדר אבל הוא שמר את המספר ושלח לי טקסט. 

נו באמת. 

מה זה הגנון הזה. 

עם דגש על ה moron 

הגעת עד טינדר. כתבת שאתה נשוי ורוצה להשאר כזה. 

פתחת שיחה עם מישהי, היא נותנת לך את מספר הטלפון שלה. והתגובה שלך - אני ביישן. 

אתה לא ביישן. אתה מפגר. 

שלום ולא להתראות. 

אין לי מילים. 

כבר פרצתי בבכי. 

אני מתרגשת כמו שלא התרגשתי בחיים שלי. 

איזו הזדמנות נפלה בחלקי. 

איך? 

למה? 

אני? 

אמנם אנחנו לא בקשר כבר הרבה זמן. וזה בסדר גמור. 

עדיין הייתי רוצה לספר לך. כי אני יודעת שהיית גאה בי כמו אף פעם. 

אני לא יודעת בכלל מה לכתוב אני לא יודעת מה להרגיש כל הגוף שלי עקצוצים וחשמל. וואו. דמעות. ו ו א ו. 

זה אמיתי?