Life Is Bliss

כשאת רואה מישהו עם קעקוע עקום על הזרוע ומבינה שלמקועקע לא היה נעים לומר למקעקע שמיקום הקעקוע אינו נכון. אז הוא החליט לחיות עם קעקוע עקום עד סוף החיים. 

De temps en temps, quelque chose jette une ancre en moi. Un arrêt complet au milieu de nulle part.
Je pourrais me retourner dans mon lit, conduire sur l’autoroute ou bronzer à moitié nu sur le balcon.
L’enlèvement est rapide. Une lanterne sybaritique est posée contre les sonnets sombres de ma posture très bien entretenue. Le pâturage et le rongement se relaient; pour libérer finement le sentiment d’un paradis paralysant perdu.

בצרפתית הכל נשמע (ונקרא) יותר טוב. 

בון מאטין. 

ביי. 

לֹא חַיָּבִים לְהִתְנַגֵּד אֶפְשָׁר פָּשׁוּט לְהִתְמַסֵּר אַחֶרֶת. 

חוֹסר. מלאוּת. 

קיבלתי את התעודות שלי 🤓

מעתה - פרופסור מלורי בבקשה. 

סתם. אל תפנו אלי בכלל. 

זה לא סוד שאני מערטלת את עצמי בבלוג. 

נכון, לא משמידה ועל הדרך לא משמיטה שום דבר. 

כותבת הכל כמו ואיך שיש. אם כועסת אז כועסת אם שונאת אז שונאת. גם כשמדובר בהורים שלי. לפעמים - בעיקר בהורים שלי. 

אבל בחיים צריכים להיות הוגנים - כולנו דמויות עגולות. לכולנו (כן, גם לי) יש צדדים. נעימים. חמים. מרגשים. מתרגשים. כועסים. שונאים. יוקדים. מטורפים. ובעיקר - לא מושלמים. 

אז בעוד שאני ממשיכה לעבור את התהליך  מול עצמי שכולל חיטוטי חפרפרת בילדות , שלצערי ולמזלי כוללת את הורי - אני גם רוצה לומר שאני ברת מזל. שמחה כל כך שיש לי אותם. ואני גאה בהם כל כך על הנסיונות המאוד לא ברורים מאליהם לגשת אלי, גם כשאני כלבה מהגיהנום, לנחם לעזור לעוץ עיצה. להביא אוכל. להסיע. להיות הזרוע הימנית שלי בכל מה שקשור לילדים. וזהו. הפעם יש לי דמעות. ולשם שינוי הן לא משינאה (שהיא בעצם כעס שהוא בעצם עצב. למישהו אכפת?)😂

תם נאום האוסקר. 

רות. עבור. 

מבין שלושת האחיות רק האמצעית כביכול עם בן זוג נורמטיבי/תומך/שיוויוני/משפחתי. 

הגדולה (אנוכי) - גרושה, והקטנה במערכת יחסים קשה ורעילה ולא מצליחה לקום וללכת.  

בכל הפעמים שהעניין של הקטנה עולה מול ההורים והם מתחילים להכפיש את הקטנה (עד כמה היא חלשה וטפשה, חסרת עמוד שדרה וכו וכו וכו), אני טורחת לומר שהוא לא הבעיה, ושהיא כזאת, ובכן, בגלל שמבית כמו שלנו אי אפשר לצאת אחרות. 

תראי את אמא שלך. 

כן. מה יש לראות. למדנו הכל ממנה. 

כן תראי אותה. היא בחיים לא התנצלה בפניי היא בחיים….נאום ארוך. 

(אני בלב) - היא בחיים שום כלום מולך. שקט תעשייתי. עשית בה כל מה שרצית. איך שרצית. הבאתם לנו דוגמאת מופת לאיך יחסים בין גבר לאישה אמורים להראות. 

תראי, אנחנו נשואים מעל ארבעים שנים. כנראה שאנחנו עושים משהן נכון. 

(אני בלב) - כן. אתה עושה מה שאתה רוצה והיא גם עושה את מה שאתה רוצה. 

גנים חלשים. אתה מצחיק אותי. אפילו צמד המילה הזה מדבר על תורשה. בעוד שאתה חושב שהיה לנו סיכוי מלכתחילה. ושאתם איזה זוג חזק ומדהים שהוריש לנו הון רגשי חזק ויציב ואנחנו חלשות אופי מפגרות  

כל הילדים שלכם כולל כולן - למדו מהטובה מכולן. מהיחידה שיכלה להעביר להן משהו. קורבנות על חלל. 

וגם. לבלוע ארבע טבליות בגודל הראש שלך ארבע פעמים ביום. במקסימום. ביי. 

אז אחרי בילוי של כמעט שבוע בבית החולים עם הילדה עם הפנים קדימה להליך רפואי בהרדמה מלאה (לילדה) ביום שלישי, כמובן בליווי הצמוד שלי - אני כרגע במיון עם אנטיביוטיקה לוריד. 

כשכייף אז עד הסוף. 

וגם. אנשים שרבים איתך במצבים כאלה. 

פרייסלס.

תודה אלוהים שאתה בועט בי חזק וגם מספיק לשלוח לי סימנים. אני כנראה מפגרת ברמות שקשה אפילו לי לדמיין. שהגיענו. 

התוגה האנושית למה שחסר. הרומנטיזציה. הפנטזיה. 

הידיעה המוחלטת שאם החוסר הזה היה מתמלא ו/או יתמלא מתישהו אזי הכל כולל הכל יהיה כמו שהוא צריך להיות. 

*********************************************************

לפעמים פשוט צריך להעריך את החוסר. 

כי הוא לא באמת חוסר. אנחנו הופכים אותו לכזה. 

״החוסר״ הוא כביכול. הוא מלאוּת של משהו אחר. 

ואנחנו מפגרים מדי לראות אותו ככזה. 

*********************************************************

כנראה שהפליטה האוקראינית שהוא מארח בביתו לא מציעה לו מס אירוח. כנראה שלא. כי. 

באהבה של גבר. במגע של גבר. בנוכחות של גבר. 

מעולם לא חלמתי או קיוויתי לאהבתו של גבר. גם לא עכשיו. 

אולי זה פאק תעשייתי. אני סטרייטית הכי סטרייטית שיש. אבל לא חולמת על אהבה מאנשים אחרים. לא גברים לא נשים. מאף אחד. 

חולמת רק על אהבה מעצמי. חולמת רק על עצמי. כל הזמן. 

לפעמים אני מצליחה לראות את עצמי דרך אחרים. כמעט אף פעם לא מצליחה לראות את עצמי דרך עצמי. גם לא פיזית. פשוט לא רואה. זה מטריד. אני יודעת. והאמת שאני מתחילה להמאס על עצמי ברמות קשות.