Life Is Bliss

ברור שלצאת בהצהרות בלהט הרגע אינו נכון. 

אבל ביני לבין עצמי אני מחליטה שזהו. 

וזהו. 

***עורכת. אין קשר לפוסט הקודם. 

למרות שמשחק המילים נחמד. 

אחרי חודש פלוס לצד בתי החולה (תרתי משמע לצידה), אני במיטה עם חום. התנפח לי הצוואר. ממש בלוטה. כדור. 
הלִימְפָה. כייף חיים משוגעים. מרותקת למיטה. 

אני בדרך כלל לא לוקחת כדורים להורדת חום כי אני בהחלט יכולה לסבול ומעדיפה לתת לגוף לעשות את שלו. והוא בהחלט. בשלו. אני גמורה. אולי אני הולכת למות. אולי לא. בכל זאת יחלתי למותי אפילו בקול רם בחודש האחרון. פניתי לאלוהים ואמרתי לו - תקח אותי. תגאל אותי מיסוריי (ויסורי בתי). מפה לשם. אני במיטה. חום. מזיעה. מסריחה. 

ומשום מקום בימים האחרונים בזמן שמה שתקף אותי התפתח לו בשושו. משום מקום היא עלתה במוחי. טוב. לא בדיוק משום מקום. שבוע שעבר לינקדאין שלח לי מייל שיש לנו קשרים משותפים. ובכן. כן. משום מה רמת הכעס והשנאה לא עלו עד השמים ואפילו לא מחקתי את המייל. ככה היא משוטטת לה במוחי. אפילו נכנסתי לפרופיל שלה. סבבה. ובימים האחרונים משהו בי התרכך. והמילה סליחה התחילה לצוף לה. אחרי שנים של שנאה יוקדת של כעס של אכזבה של רצון לדרוס אותה בהזדמנות הראשונה, נמלאתי גם רגשות אחרים. אולי חמלה. אולי רחמים. ואולי הבנה. כאילו משהו שהיה דבוק בתוכי, משהו שטייל בתוך זרם הדם פתאום השתחרר. 

אני מרגישה שיש לי חום גבוה. יש מצב שכל זה לא אמיתי. 

אבל אני מכירה את עצמי. אני לא בעד העמדות פנים מול עצמי. אני נותנת לעצמי לכעוס. כמה שצריך. כי  עם כל הכבוד לאקהרט טולה- לשקר לעצמי - לא בדיוק עובד. בדקתי. 

בקיצור. יש מצב שמה שיש לי יהרוג אותי. בכל זאת. ביקשתי. פניתי לאלוהים בבקשה אישית בקול רם ויש מצב שהוא נענה. 

רות. עבור. 

איך כולם כותבים לה להרגע עם העשר אלף שקל מזונות. 

שבי בשקט אומרים לה. גם מקבלת עשר אלף גם בוכה?

איזה מזל שהגירושים שלי לא היו פומביים כי נראה לי שהיו מעלים אותי על המוקד. 

וברצינות אנשים. מי שמכם. כל אחד מגיב מהמקום הכואב שלו. בחיאת. הכל בחיים יחסי. יש כאלה שלא מקבלות כלום ויש כאלה שמקבלות כפול שלוש וכפול עשר מזה. סו וואט. 

באמת נראה לכם שאתם מנתחים את המקרה לפרטיו באינסטגרם? 

תסתמו כבר. 

לשבת למישהו על הפנים במשך עשרים וחמש דקות. 

גם אתם מקבלים הצעות מגונות באינסטגרם מאנשים הגונים? 

שואלת בשביל חברה. 

בת 36. 

מהרגעים שאני שמחה שהיו לי האומץ ללכת להזדיין בגיל 16. 

זה כל כך לא ברור מאליו. 

תודה תודה תודה שההתנסויות שלי במין היו חיובית (לרוב) ומגוונות. ובכלל. תודה על זה שהחיים שלי הם בדיוק כמו שהם. שלי. מלאים בהכל. בטוב. בניסיונות (אלוהים, מתי נדבר על הנסיונות?), ביאוש בקשיים בלבד בביחד ובעיקר במין🤓

אולי אני לא שבורה כמו שחשבתי. זאת אומרת. שבורה כמובן. 

אבל גם מגניבה (ופסיכית במיטה).

 רות. עבור. 

לא חשבתי שאי פעם האבק ירד לתחתית הכוס ואוכל לראות בבהירות. אנחנו מדברים על ארבע עשרה שנים כבר.

 לא שמעתי שום דבר ממה שאמרת כי אמרת את הדברים מכעס. זה היה התקליט השבור בכל פעם שרבנו. כל ההאשמות. ההטחות. הדברים הקשים.

והתגובה היחידה לכעס היא התגוננות. התגוננתי כהוגן. 

אז, תודה שעזרת כנגדי. עכשיו אני רואה. עכשיו אני מבינה. 

עכשיו אין צורך להתגונן מול  הדברים שאמרת. כי הם נכונים. כעס הוא כל כך הרבה דברים. הוא גם הקוֹק של המוח אבל הוא גם החוצץ. המגן. 

אתה באמת המזבח הכי גדול שטיפסתי עליו. 

ואם יותר לי - תודה. 

הביתה מבית החולים ובמקום לנוח ולגרבץ ניקיתי את הסלון ניקיון יסודי שמתי שלוש מכונות כביסה והחלפתי את הסדינים. 

אני אוהבת את הסלון שלי. את הספות את המנורות את הציורים את הוויסקי בבקבוק הקריסטל את הלייזי בוייז והספריה. הכי אני אוהבת את הספריה והספרים המפוזרים בכל פינה אפשרית. 

לפעמים, לא יוצא לי לשבת בסלון חודשים. אני עוברת לידו. בדרך למטבח. בדרך החוצה. לרוב מבלי אפילו להעיף מבט. שלא לדבר על לשבת על הספה או לראות טלוויזיה. 

אני מוצאת את זה מוזר. מאוד. 

ומאידך, לפעמים אני עוברת לגור בסלון. מדליקה נרות ריחניים, פותחת את הלייזי בוי מתיישבת בו ע״פ ספר ותה. או וויסקי. ופשוט יושבת שם שעות. 

זה מצחיק. אולי ׳מצחיק׳ אינה המילה הנכונה. זה אירוני, שהדפוס הזה תקף לכל דבר בחיים שלי. כולל בני אדם. 

ויום אחד אני אמצא את המקום שבו זה יהיה נורמלי לחלוטין להתנהל ככה. לבינתיים. אשנא את עצמי. 

פאק. מלא זמן לא הקשבתי לתקליטים. 

עוד לא נמאסתי על עצמי. 

לא כולם יצאו מהשואה שבורים 

שלנו לא הולך כמתוכנן. אני במיני התמוטטות עצבים.

הבת שלי חולה כבר חודש שלם. אנחנו מאושפזות מזה כמה ימים אחרי רגעים לא פשוטים בבית. אני, לא יודעת מה נהיה ממני. או איך פתאום הפכתי למה שהפכתי. די לא מצליחה להתמודד עם עצמי ועם איך שהתמודדתי עם המצב. מלכתחילה הייתי על מדרון תלול מול עצמי. וזה דרדר אותי לתהומות חשוכים יותר. מצבי קיצון. לא שנאתי את עצמי ככה גם כששנאתי את עצמי מאוד. 

בכל מקרה. זו הקדמה קטנה לומר שאני במצב פגיעות שיא. 

אתמול בלילה, בכיתי נהרות וביקשתי מאלוהים שיתן לי קצת נחמה. קצת. טיפה. משהו? סיימתי לבכות. מחיתי את הדמעות וחזרתי לספר. הודעה בנייד. אני אקרא לו הרופא. כי הוא רופא. הכרנו בטינדר לפני הרבה זמן אבל לא יצא לנו להפגש. 

יש ביננו חיבור קצת מפחיד. אבל כייפי בו זמנית. אנחנו משתפים אחד את השני בדברים שאנשים לא משתפים אנשים אחרים. אף פעם. וזה נעים. וגם מוזר. מכל מקום, הוא אמור לעזוב בסוף החודש. לחזור לצרפת. סיים את ההתמחות ושלום. ניסינו להפגש כמה פעמים ולא יצא לנו. 

אתמול בלילה השיחה תפסה גוון מיני. כאמור. פגיעה וכל השיט. לקחתי את זה למקום שבו הכי נוח ונעים לי -סקס.

אחרי ששיתפנו אחד את השני בכל החושך שלנו. עלינו על הבמה. בטעות אנוש שממש לא התנגדתי לה - שיתפתי אותו בפטיש שיש לי. רופא. חולה. בדיוק אחרי שהוא רמז לי שאולי הוא צריך לבדוק אותי בעזרת האצבעות. משם. הכל פשוט התדרדר. וזה היה ענוג וארוך. 

שעה אנחנו דנים אם שווה ו/או כדאי לנו להפגש. כי זה הולך להיות אפי. ועצוב. ומה הטעם? כי הוא עוזב. לנצח. בדיוק בעוד רגע. (לא שכרגע אני יכולה בכל מקרה, כי כאמור ילדה חולה פלוס בית חולים). 

שעה הטינופת הזה משחק איתי משחקים. אני אומרת שלא נפגש. וזהו. מה הטעם. ואז הוא זורק. אבל אני חוזר. אני מנהל מו״מ עם בית חולים לידך. זהו. רות. עבור.  

הלכתי לישון על הספה הקטנה. מעוכה. שבורה. עצובה. אבל גם מלאה. בציפיה. ואמנם אני בבית חולים עם הילדה. ואמנם ישנתי על ספה של שנות השבעים. התעוררתי עם חיוך. ישנתי מעולה. והכל די נעים לי בגיהנום. כרגע. 

ביי. 

כשאת רואה ידיד שלך בטינדר והוא כתב שהוא straight 

אבל את יודעת שהוא לא קיים יחסי מין עם אישה מזה שנים ויש לו חבר שמגיע למצוץ לו מדי פעם והוא גומר לו בפה. 

אבל זהו. רק זה. רק בשביל להוריד את הלחץ בפינס. זהו. 

הוא לא מקיים איתו יחסים. לא. זה רק עם אישה.