זה לא סוד שאני מערטלת את עצמי בבלוג.
נכון, לא משמידה ועל הדרך לא משמיטה שום דבר.
כותבת הכל כמו ואיך שיש. אם כועסת אז כועסת אם שונאת אז שונאת. גם כשמדובר בהורים שלי. לפעמים - בעיקר בהורים שלי.
אבל בחיים צריכים להיות הוגנים - כולנו דמויות עגולות. לכולנו (כן, גם לי) יש צדדים. נעימים. חמים. מרגשים. מתרגשים. כועסים. שונאים. יוקדים. מטורפים. ובעיקר - לא מושלמים.
אז בעוד שאני ממשיכה לעבור את התהליך מול עצמי שכולל חיטוטי חפרפרת בילדות , שלצערי ולמזלי כוללת את הורי - אני גם רוצה לומר שאני ברת מזל. שמחה כל כך שיש לי אותם. ואני גאה בהם כל כך על הנסיונות המאוד לא ברורים מאליהם לגשת אלי, גם כשאני כלבה מהגיהנום, לנחם לעזור לעוץ עיצה. להביא אוכל. להסיע. להיות הזרוע הימנית שלי בכל מה שקשור לילדים. וזהו. הפעם יש לי דמעות. ולשם שינוי הן לא משינאה (שהיא בעצם כעס שהוא בעצם עצב. למישהו אכפת?)😂
תם נאום האוסקר.
רות. עבור.
