הכותרות מציפות אותי קצת ומנענעות את הסירה שלי מצד לצד בחוסר סבלנות.
ראשית, חשוב לי לומר שיש גברים מוכים. זו עובדה. זה קורה. הם קיימים. אין בכתוב לעיל לרמוז אחרת. למעשה - גבר מוכה יסכים עם הכתוב. אני אישה ולכן הכתוב - יתייחס לנסיון הפרטי שלי.
זה התחיל בפיסבוק. קודם ראיתי את התגובה שלה אצל גיא לרר. מה לא עושים בשביל אייטם צהוב. עוד לפני שידעתי על מה היא מגיבה לא יכולתי להשאר אדישה לאנרגיה שלה. עזבו מילים ומלל. היה לה מבט של חיה לכודה. אם להתעסק במלל, היא נתפסה לכל תירוץ אפשרי בשביל להצדיק את הצד שלה בקרקס הפומבי שנוצר סביבה.
עכשיו, בתור ״אישה מוכה״ אבוא ואומר קבל עם ועדה - שאנחנו באות בווריאציות שונות. בווריאציות שונות של אופי וווריאציות שונות של תגובות.
יש את השקטות שלעולם לא עונות בחזרה. הולכות עם ראש באדמה. התגובות המינימליות שלהן מעירות בעיקר את המתעלל. הן לא נשים מתעמרות, לא מרימות את קולן. לא מקללות לא מטיחות. למעשה - הרבה פעמים חוסר התגובה שלהן הוא הדלק למתעלל.
ואז יש אותי - אני מטר וחצי של חום חיוך ואהבה שתעמוד לך מול הפנים ותצרח כמה אתה בן זונה גם אם זה אומר שתחתוך אותי ותקבור אותי בחצר האחורית.
אני צועקת צורחת ומקללת.
אתה מתחיל - אני ממשיכה.
מה שנקרא - מוכה למתקדמים.
ועדיין בדינמיקה הזו - אני זו שתמיד סולחת. מקבלת. מכילה.
סופגת (בקול) ותמיד חוזרת לעוד.
ועם כל ההתרעמות - יש מספיק נסיבות בשביל לקבע את המקום הקורבני שלי ולהנציח את המקום המתעלל שלך. הדינמיקה שם. גם אם אני צורחת עליך בחזרה.
אולי בגלל זה היה לי קשה לקבל - שאני אכן אישה מוכה.
אישה מוכה יכולה להיות שקטה אישה מוכה יכולה להיות מאוד ורבלית ומגיבה.
דינמיות לא הופכת אותך למתעללת. הדינמיקה היא זו שקובעת.
מכל מקום, הסקרנות גברה והחלטתי לצפות באייטם שלו.
לפני שאמשיך לכתוב - אני לא באמת יודעת מה הסיפור האמיתי. כאמור, אני מגיבה מהמקום שלי למה שהוצג בפני (ושאר עם ישראל).
המתעלל שלי, טען במשך שנים (ואני בטוחה שעד היום הוא מאמין בזה), שאני הייתי זו שהתעללה בו. באלה המילים. ללא יוצא מן הכלל, יום יום הייתי שומעת - את מתעללת בי.
גבר שהיה מקלל ומגדף אותי יום יום, מוריד מקטין ומשפיל בכל הזדמנות אפשרית. מאשים אותי במעשיות. צורח עלי כשהייתי עושה מה שהיה מבקש. כשלא הייתי עושה מה שהיה מבקש. בקיצור. כייף לי במקסימום. יותר מאשר ללאה.
אחד הדברים שהוא היה אוהב לעשות היה לצלם צילומי מסך, לשמור מיילים ובכלל ״לתייג״ הוכחות.
המשפחה והחברים שלו שמעו צד אחד מאוד מתומרן ומתובל - הפכו אותי לשטן בהתגלמותו (ובהשראתו).
ישר חשבתי שאם המתעלל שלי היה עושה אייטם טלוויזיוני זה היה יוצא הרבה יותר גרוע ומגמתי ממה שראיתי בטלוויזיה.
אף אחד לא היה מאמין לי.
עובדה עצובה - המשפחה שלי לא האמינה לי.
אמאבא.
כל מי שהכיר את המתעלל שלי - והכיר אותי באופן אוטומטי אמר - לא יכול להיות מל. אין מצב שמה שאת מתארת בא מהאיש שאנחנו מכירים.
והם צדקו. האיש שהם הכירו לא היה מסוגל למעשי הזוועות שהתחוללו אצלי בבית יום יום. זה לא היה אותו בן אדם.
כולם ראו איש אצילי יפה תורם מחייך אוהב נהדר מקסים ושובה לב.
אני קיבלתי את מיסטר הייד.
אחד המשפטים שלו היה - רק איתך אני כזה אז כנראה שזו את.
אני קשה. אני מודה. אבל לקח לי שנים להבין שלא משנה כמה קשה אתה - כשמישהו מתעלל בך זה אף פעם לא בגלל מה שעשית או אמרת. אני חושבת שעוד לא הפנמתי את זה כמו שצריך. (מוכה. אמרנו?)
המשפחה שלי לא האמינה לי.
צריך לומר יותר מזה?
לכי תוכיחי לשאר העולם. אין טעם. אף אחד לא יאמין.
ממשיכה לצפות באייטם ולא מצליחה לנער מעצמי את המגמתיות. והנה משהו שרק מוכה ישים אליו לב. מין ניואנס קטן שכזה -
בן אדם מוכה (פיזית נפשית כלכלית השלימו את החסר) נוטה להאשים את עצמו עד הסוף. גם אם הוא הצליח לצאת מהתופת. בן אדם מוכה, גם אם הוא מתגונן, הרבה או קצת, תמיד מגן על המתעלל יותר. בן אדם מוכה מפחד מהמתעלל שלו. תמיד. גם הרבה אחרי. זה מה שמנציח אותנו במקום המוכה - תחושת האשמה.
חד הצדדיות שהוצגה. אי לקיחת האחריות ולו במעט.
ניואנס קטן. אך חשוב.
אני חושבת שרק מי שיצא לו לשרוד סבך התעללות יום יומית במשך שנים ארוכות - יבין את עומק התמרון.
נמנעתי מלכתוב כאן שלטנגו צריך שניים כי בדינמיקה של התעללות זה נותן לגיטימציה להאשים את הקורבן.
להגיב להתעללות - זה לא טנגו. זו השרדות. גם אם היא נעשית בצעקות וקללות בחזרה.
אם מעניין אתכם, חברתי ניני גוטספלד מפרטת על זה בספרה, מילים הורגות.
ואם נסחפתם אחרי הכריזמה של האיש ״הטוב״ באייטם - אני שמחה. אני שמחה שאין לכם מושג מה זו התעללות ואיך היא נראית.
עזבו אתכם מטלוויזיה ובחירת צדדים בין אנשים שאנחנו לא מכירים.
תעשו חשבון עם עצמכם על עצמכם.
שמרו על עצמכם.
בעיקר מהנחמדים. גם היטלר היה צמחוני.
רות עבור.
