אנחנו בסה״כ רוצים למצא קצת הגיון בכל החרא הזה שנקרא החיים. אז וואלה תעשו רשימות הודיה על מה שיש תתגאו בהישגים בתעודות בכסף ברכבי היוקרה. תתגאו למען השם.
בגוף בנשמה ביכולות.
היגיון - סורי. לא יקרה.
ורגע לפני שנחשוב שהנה תפסנו את ההגיון בזנב - ימותו לנו.
אמא אבא חברים בני זוג ילדים.
מי קודם. מי אחרי. מתי אנחנו.
כל יום אותו סיפור.
רק שאף אחד לא מעז לגעת.
למה להיות פסימים? אין סיבה להיות פסימים.
אפשר לפחד ולהיות אופטימי.
אפשר לפחד ולהיות בעל תקווה.
התקווה היא כמו חניון ריק בלילה יש מקום לכולם רק שכולנו באים ביום כשאין מקום לזבוב.
ואם בזבובים עסקינן - תגידו לי שאני לא היחידה שנהנית כשזבוב מתהלך לה העור. הרי הם יותר קלים מנוצה וכשהרגליים שלהם מתחילות בוולס היקום נעמד על רגל אחת.
מוטה לכיוון שיגעון.
וכשאני מתחילה לפחד שהנה עוד רגע הכל נגמר, לי, לכם, לכולנו אני מרגיעה את עצמי שעד שהמוות יגיע אלי אני בטח אייחל לו.
זה הכל.