לבית החולים הגעתי אחרי התקף חרדה מאסיבי. התעוררתי בצרחות ופחד מטורף וכשההורים ניסו להתקרב צרחתי את הנשמה. אל תעזו.
בסופו של דבר הם הזמינו אמבולנס וככה מצאתי את עצמי מאושפזת בפנימית.
רגע לפני ההתקף הייתי בטרום מיון עם כאבי גב. אני זוכרת, כאב לי למטה בצד שמאל. מאוד. הזריקו לי משהו בתחת והלכתי הביתה לישון משם מצאתי את עצמי בפנימית.
חששו שאולי יש לי בעיות בכליות אבל שום דבר לא הצביע על כך. שכבתי במחלקה ולא ידעתי למה. כאב לי ולא ידעו למה.
אני צופה בסדרה ופתאום יש לי פלאשבק.
מורידים מישהי על הרצפה יושבים עליה ומזריקים לה משהו לזרוע.
פתאום אני בפנימית, מישהו מבקר אותי אנחנו מדברים. אני לא יודעת עם מי דיברתי אני לא יודעת על מה דיברנו אבל פתאום ננעלה לי הלסת אני מנסה לדבר ולא מצליחה לפתוח את הפה. אני מתחילה לבכות ולהשתולל אני מפחדת כל כך.
נכנסת אחות רוסיה מתולתלת עם משקפיים ואומרת לי במבטא, ״נו, מה את בוכה? מה יש לך? אם את בוכה ככה עכשיו מה תעשי כשתלדי ילדים?״ ואז מזרק. זהו דוקטור אני לא זוכרת יותר כלום.
כשהתעוררתי הלסת כבר לא הייתה נעולה.
אני לא חושבת שחשבתי על זה מאז שזה קרה.
שכבתי בבית החולים מעל שבוע לא מצאו כלום ושיחררו אותי.
התקפי החרדה המשיכו זמן מה.
ואז הם נעלמו.