ביום הראשון שהכרנו צילמתי אותך משתין בחדר במלון, אם אפשר לקרא לחור הזה מלון.
לא רואים את הפנים. רק פרופיל גוף משתין בעמידה.
אני חושבת שאשתמש בתמונה הזו לכריכה של הספר.
ואשלח לך אותו עם הקדשה.
הסדקים בקירות, הווילונות המוגפים הרהיטים הישנים ושנים סינים עם רצון גדול שמישהו יוריד את המתג על מסלול הריצה האינסופי.
עדיין שומעת אותך משתין.
את הניידים מצלצלים בלי סוף.
ואנחנו. על המיטה.
אני מאמינה להרגשה.
לא לזיכרון.
היה לי טוב.
יולי 2017
פאק. איך זה קרה.
ועד היום כשהכל כבר לעוס ומצוץ והפכנו כבר מובנים מאליו אחד לשני, כשאני עצובה או עצובה או עצובה שוב אני מסתכלת בתמונות שלך והן כמו מוצץ.
אוקסיטוסין.
אתה מבין?
זה לא אתה.
זה בתוכי.
אתה רק המגנט שמושך את זה ממני.
בהקדשה שאכתוב בספר יהיה כתוב:
“You met me at a very strange time of my life“
All my love
ככה כולם יחשבו שזה מוקדש להם.
אבל רק אתה תזדעק בשקט ותתהה אם מישהו מזהה אותך בתמונה. אולי אישתך. אולי הילדים. אולי במשרד.
פאק, אולי ההורים?
אני חושבת שזו מחווה ראויה.
אני אוהבת אותך. ככה בבפנוכו.
ואני רוצה שכל העולם ידע.
אתה מוכן?
