להודות בפני עצמי (בעיקר) שאם יש תכונה אחת שאני מובילה איתה בחיים האלה - זה היותי פתי.
אני באמת טפשה כל כך שאני מאמינה. להכל. תמיד. לכולם.
זאת אומרת, אני באה ישר ועל כן אני מניחה שהקו שמולי לא היה קפיץ לפני שניה. הוא בא מולי. ישר. בלי מניעים. לא נסתרים ולא גלויים.
אני באה ישר כמו תאונת רכבת. תאהבו או לא.
ועל כן כל החיים סובבו אותי על אצבע. הרבה לפני שהבנתי שבכלל יש אצבע והיא מסובבת. אותי. עד היום.
תמיד הסתובבתי בהרגשה נוראית של ניצול.
והיום האסימון נפל לי לתוך הראס ועשה הרבה רעש.
עוד לפני שיצרתי את עולם הניצול הפרטי שלי - אכן נוצלתי.
בידי האדמורים הפרטיים שלי. כן, אלה שהבאתי מהבית.
עד היום אגב.
מכירים את הפנטזיה שבה אתם מגה מצליחים ויש לכם מטוס פרטי? ואתם גיבור היום שמציל את המשפחה מעול כלכלי לנצח? אז כזה.
זו פנטזיה של ילד שאף פעם לא ראו אותו או את ערכו.
זו פנטזיה של ילד שקונה להורים שלו דירה בתקווה שעכשיו - מגיע לו שיאהבו אותו.
זו תקווה מטומטמת.
אני מטומטמת.
בואנה אני מגה מפגרת.
