לפני 3 שנים. 9 ביולי 2021 בשעה 16:46
תמיד ידעתי שאני דפוקה. אבל ממש דפוקה.
אבל קבלות לא היו לי.
והיום יש מצב לקבלה. אחת. גדולה כזאת. שמסבירה את כל הדפקה הזאת שאני קוראת לה - אני.
וכרגיל (לי), אני לא יודעת מה לחשוב אני לא יודעת מה להרגיש. המיטה קורצת לי כבר זמן מה. מצד אחד אני מפחדת להבלע לתוך הדיכאון שלי מצד שני - אני כל כך עייפה. מהכל. מכולם. מה אני רוצה לעשות עם החותמת הזאת בגיל 37?
הרי זה לא משנה שום דבר. כלום. רק רק דיו על נייר.
נראה לי שמה שהכי חשוב מכל הסיפור הזה הוא שהמטפלת שלי ״חושדת״ באבחנה. ולא בטוחה שהיא רוצה לתת לי אבחנה נחרצת. אז בשביל מה בכלל? תגידי לי, כן. לא.
שאוכל לשנוא את עצמי על הכן. שאוכל לשנוא את עצמי על הלא.
אבל לא, היא טרם החליטה. לא ברור. אולי רצתה לבדוק אל התגובה שלי. אני לא יודעת.
מה שאני כן יודעת - שנמאס לי מהכל. מכולם. די. אני עייפה.
