כמה מסכנות ועלובות כולן היו בארוחת הערב אתמול. נשים. אמהות. עם קריירה. בלי קריירה. שמנות. מובסות. לוגמות שמפניה ויין בשביל לעמוד על רחבת הריקודים ולחשוב שהחיים האלה הם של מישהו אחר. איזה פאקינג יאוש. איזה פאקינג שקר. רק אני מוצאת את המפגשים החברתיים האלה צבועים? רק אני לא מבינה את העמדת הפנים? בשביל מה כל זה? בואי. תצאי. תבלי. תשתי. תרקדי. תעמידי פנים.
האם כולם כולל כולם שותים ומעשנים את עצמם לחידלון?
ערב לפני ישבתי אצל חברים, מה אטרקטיבי בהתמסטלות חסרת פרופורציות. בזומבי לנד? ערב אחרי ערב. אחרי ערב. אחרי ערב. לומר לי - קחי תרופות את בדיכאון. אני כבר עשר שנים לוקחת - תראי, טוב לי. אחרי שהיא דוחפת לעצמה עוד ג׳ויינט.
אין לפוסט הזה שום נקודה.
אין בפוסט הזה שום שפיטה או העברת ביקורת.
אני עולב. אני האמא הזאת מאתמול. רק שאני לא יודעת להעמיד פנים. (טוב אני יודעת. אני פשוט לא רוצה).
אני גם החברה משלשום. מדוכאת כל החיים. רק שאני לא מעשנת את עצמי לדעת. (אני מקיאה במקום).
עולב.
עולב.
עולב.
