יצא לי לשבת בקבוצת נשים שפעם הייתי חלק ממנה.
אני שונאת את עצמי. אבל אחרי השעות שבילנו ביחד, גיליתי שאני לא כל כך נוראית. לא כזו טפשה. לא כזאת לוזרית של החיים. שאני אשכרה בן אדם מעניין. שהראש שלי מאחסן תאים פעילים. או כמו שהמטפלת שלי אומרת - שאני חדה חכמה ומרתקת. מי מאמין לה, פאק. בכל אופן. היום הרגשתי טוב לגבי עצמי. כי בהשוואה אליהן - אני באמת כל הדברים האלה. הגעתי למסקנה שאני שונאת את עצמי בגלל שאני תמיד מסתובבת עם אנשים שגורמים לי להרגיש טפשה. מלשון - לא יוצלחית בע״מ. הם לא מנסים לגרום לי להרגיש טפשה - אבל בהשוואה אליהם - אני פעורה ירוקה ובאמת מפגרת.
כשאני מסתכלת עליהם אני - אני רוצה להיות הם. ושונאת את עצמי בגלל שאני אפילו לא קרובה. אפילו לא טיפה.
דג גדול דג קטן.
האם לשנוא את עצמך היא הדרך היחידה לגאולה?
מסתמן שכן.
פאק.
אני רוצה את מה שאני רוצה. וזהו.
וזה לא ליקוקי אגו. בטוח לא.